למה

למה דוקא בסופ"ש כל כך קשה וריק.דוקא כשאני מוקפת כאן בגוזלי ובבן זוגי. למה ריק ככל כך עד שאני מרגישה כלואה בתוכי,ולא יכולה להיות עם עצמי,רוצה לחצוץ ביני לבין המחשבות והרגשות,מועקה כאילו דבר נורא קרה או עומד לקרות.ובעיקר הריק הזה,חור קר שאני לא יכולה לו.לא יודעת איך למלא.והרי יש לי הכל...כביכול.ובתוכי אין כלום. אני לא יודעת איך להקל ולהתנחם.לא יכולה לבד.אני רוצה להתפרק ושמישהו אחר יאסוף את חלקיי,יטפל בהם אחד אחד,יבנה אותי מחדש יחכה שאתאחה,יחזיק בי,ישב לידי.יחבק.יחצוץ ביני לביני.לא יכולה לבד. אני מעייפת את עצמי עד כדי סלידה.

שבת שלום ויק, מרחבי השקט והפנאי של סופי השבוע אכן מעוררים אצל רבים מאיתנו את השדים האפלים שהמולת השבוע מצליחה להרדים. אלו מרחבים בעלי איכות אחרת, אליהם מבצבצים גם געגועים למה שאיננו ולא ישוב, למה שאף פעם לא היה, ולמה שאולי יוכל או לא יוכל להיות. אולי נוכחותה של הגוזלית שלך, תוכל להצמיח אצלך - גם אם לאט לאט - את הפונקציה המארגנת, המיטיבה, המאחה והמחבקת, עבור שתיכן. זאת משימה קשה מנשוא, אני יודעת. שולחת לך כוח ליאת