הלילה הזה ככל הלילות

עוד לילה. יום, לילה. לילה, יום. יום חג, יום חול, ככל הימים. ככל הלילות. לא תכונה של חג של לפני. לא ניקיונות מיוחדים. לא בישולים, לא מלבושים, לא מתנות, לא איחולים. אין הבדל. אין ייחוד. רק 'אני' והלבד הנצחי והבטוח שלי. בטוח :-/ מנסה לחפש, לאתר ו אין אדם מוגדר וידוע שהייתי רוצה להיות איתו, או מי שהייתי רוצה אפילו רק לשמוע. אף לא לחישה. 'עצמי' גם לא מוגדר. אין מקום מוגדר לרצות להיות. אין ומעולם לא היה מקום של בית. בי. לא רע, לא טוב. לא עצוב. לא שמח. נצחון? תבוסה? החמצה? ואולי לא כלום. הכל שטוח. מתאפס. איש מצויר אחד בעיפרון, כמה צמחים מסובים שכבר שכחתי מהם ו שקט. שקט פה. שקט. מתפשט. לנפח. מתכווץ. נעדר ממברנה. נמהל. נמוג. צריך להיות ליד היש כדי לומר אין... להתרחק מאד כדי להרגיש קיום שהוא לא. שהוא אפס. על כן, ולצד חמת הזעם ההודפת, התוקפת, ובעיקר הפחד אל מול הכמיהה, אנא השאירונו הודעה יתומה. אנא.

לא, לא יכולה להשאירך הודעה יתומה. כי בינות ברכות ה'חג שמח' המתעופפות להן לכל עבר, הזכרת היטב (במילים חמות וחכמות), את הבדידות. בדידות היא לא עניין של חג, אני יודעת, היא מעולם לא הפנימה את לוח השנה, ובכל זאת - היא כל-כך מודגשת אז. מותר להגות בזהירות - הלוואי? לאחל שאולי? בוקר טוב...

איך אמר איש חכם וטוב אחד - כדי לגשת אליי צריך הרבה אומץ וזהירות. יש פה מזה ומזה. תודה מלב אל לב, הלוואי ולמרות הפחד, שיהיה, שיהיה יום של קצת אור 8-]