לא מוצאת את עצמי

הי ליאת, אני לא מוצאת את עצמי היום; עוברת מבלטה לבלטה, מחדר לחדר, מצחוק לתחושות מציפות מסוג אחר. מעין עצבנות רדומה כזו, עם שרירי לסת קפוצים. מעין פיזור רגשי שעומד מאחוריו משהו, אבל המשהו הזה אינו מגובש. יש לי חברה שאצלה מתנהל הכל בקצב מהיר - לכל הפחות מהיר משלי... אבל לא רק. בקיצור, אני זוכרת את החברה הזו בשנתה הראשונה בטיפול; אפילו שם הדברים התרחשו מהר... היתה לי תחושה מתמדת שאני צופה בהנצה ובפתיחה של פרח אשר מתרחשים בקצב מואץ, עד כדי שניתן להבחין בכל שלב ושלב, לתייג אותו ולקרוא לו בשם. אני זוכרת שלאחר השלב שבו החלו דברים סמויים להפתח ולנשום, עברה עליה תקופה לא קלה שבה היו בהתנהגותה כל מיני ביטויים של חוסר סבלנות. למה? - את שואלת; כי נפער בה חלל של כמיהה, ציפיה, תקווה, רצון, חיפוש. זה היה כל כך יפה בעיני להיות עדה לחלל המשווע הזה מבחוץ... לאחר מספר חודשים קרו דברים - החלל הניע אותה לפעולה (!) - ומשהו בהתנהלות שלה הפך שקט יותר, שלם יותר. אני עצמי כבר עברתי הרבה מעגלים כאלה. אני מכירה היטב את את תנועת ההתרוקנות וההתמלאות- יש בי אזורים שלמים ואזורים חסרים. ובכל זאת כואב ומציק ולא נעים עכשיו כשהכמיהה החללית הזו מבצבצת שוב. אולי מפני שאין לה כוון ומסגרת; מפני שהיא נעדרת שם; לא אוכל להצביע עליה באצבע ולומר: "כאן חסר", "כאן כואב", "כאן אני ר-ו-צ-ה לפעול". אני רק מרגישה את הרגל מקפצת ומלאת דופק. חיים אולי? מה עושים עם החיים האלה שלא יודעים לאן להיות מתועלים? כמו תינוק קטן שמתרגש או צוחק או בוכה בכל הגוף - מניע את רגליו, את ידיו, מחפש מרגוע וסיפוק ופורקן ואיזון, ולא יודע כיצד. (ובכל זאת אני רוצה לא לכבות את התחושה ולתת לה להתפרץ עד תום. נמאס לי להדליק ולכבות את המתג חליפות. יאללה, אולי גם אני אדחק לפעולת סיפוק?) נויה

עכשיו, אחרי המקלחת, אני נזכרת שזו תחושה שמאפיינת את ה'אביבים' של חיי. לא נורא... היא תעבור. עם או בלי פעולות פורקן. ומה שלומך? ושלום כולם? נויה

נויה'לה אני מעדיפה להתייחס לדברים שלך מחר, מחמת העייפות. מקנאה בך שאת כבר אחרי המקלחת. סליחה וליל מנוחה ליאת

נויה! כל כך יפה כתבת. התחושות שתיארת מוכרות לי כל כך. מצאתי את עצמי בודקת, באיזה חלק של ה"מעגל" אני עכשיו. בדיוק היום, הרגשתי את הכמיהה המוכרת, לא יודעת ל?מה. בזהירות אני מנסה לבדוק אם יש בתחושה הזאת גם סימנים של תקווה. בזהירות, כי התחושות האלה מגיעות אחרי תקופה ארוכה (מ?ד?י) של התרוקנות. ומפחיד אותי לחשוב, כמה זה תלוי בו. כמה עוצמה יש ביכולת שלו להעביר אותי ממקום למקום. בדיוק כמו שמעבירים את התינוק הקטן, ממקום שלא נוח לו בו, שלא מביא לו סיפוק, למקום אחר. אוהבת שהוא מעביר אותי כך. בעדינות, בזהירות, עם המון חמלה והבנה. לא מבינה, איך אותו פ??ה, אותם עיניים, "זרקו" אותי כמה שבועות קודם לכן אל המקום הרע... מאוד מזדהה בעניין הזה עם מה שכתבה ל. (היי, לילך) כמה קומות למטה. ואצלי, אגב, הרגל קופצת דווקא בתקופות ההתרוקנות.... מקווה שיהיה לנו אביב של פריחה והתחדשות, של רצון, כמיהה, ציפייה ותקווה. ושנמצא.... חג שמח לכולנו הדר

בנות יקרות, נויה, כמה אני מוצאת את עצמי, בדברים שכתבת. בניגוד לח?ברה שלך, אצלי התהליכים איטיים כל כך, עד שגם בעין מזוינת, קשה לראות את השינוי. לפעמים, בימים מסוימים מאוד, לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי. אל תכבי את התחושה הזו, החיה. מתאימה לך הרגל הקופצת :-). הדר, *את*, תמיד מרגשת אותי בדברים המדוייקים שלך. חג שמח. לכולם. שנגיע כולנו אל המקום המסופק. זה המלא. נו טוב, נלך לישון. יעלה

יעלונת, חללים חללים כנראה משאירים את כולנו פעורות עיניים באמצע הלילה. תודה שאת מבקשת ממני לא לכבות. ויעלה, גם אם צריכים לחכות ליום בהיר ולעלות על הר גבוה במיוחד (לנקודת תצפית טובה), הניצן עודו שם. אני מדמיינת ניצן של צבעוני. ניצן כחלחל (יש כזה?). קדימה למיטה, נויה

יעלה, "לפחות *אני* מצליחה לראות את הניצן הקטן והחבוי". לפני כשנה הבאת לפה ציטוט של שירי. הנה הפזמון שלו. שולחת אותו אליך, הוא שוב כל כך מתאים. עוד תראי את כל הדרך עוד תלכי בה היא שלך גם אם לא תהיה תמיד קלה. תביטי ותראי את כל הדרך תקבעי את מסלולה, תעברי את כל הדרך כולה (שמרית אור) גם ניצן קטן הוא משהו. לא רק את רואה אותו. יודעת מה? *אני* רואה שם כבר כמה צבעונים (בתוך אגרטל יפה עשוי בעבודת יד). הדר

נויה שלי, מקווה שהצלחת קצת לנוח הלילה.. (כולכן, למען האמת, מקווה שהשעות בפורום כבר הוחלפו ושה-3:54 שלך, יעלה, לא נכתב ב-4:54..) נויה, כתבת כל כך יפה. אלה תחושות שפה ושם עולות גם בי, אבל בדרך כלל התערובת הזו, של רגשות שלא מתיישבים בליווי חוסר שקט מטריד, מקשים עליי לשים לשים את האצבע ולהבין מה קורה. איך הצלחת לפרוט את הבלאגן הזה למילים?... מדהים. אפילו בין השורות אפשר להרגיש בה, באנרגיה הזו שמגיעה כאילו משום מקום ומחפשת באופן כמעט נואש מקום לתעל עצמה אליו. וגם נימת העצב הקטנה (והמוכרת) לא נעדרת מבין השורות שלך.. מעין צער של הצד הפסימי שבנו שחושב שכל האנרגיה הזו מגוחכת, כי באמת *אין* לאן לתעל. ואיך מיישבים בין העליצות האנרגטית לצער? בין דילוג 'ילדי' בין בלטות, לבין הליכה איטית ומהורהרת ביניהן? תמיד קופץ לי ניטשה שכתב משהו על התוהו ובוהו שמוליד כוכב מרקד.. קצת כמו שכתבה לי אורנה, על הגדילה שיש בה צער. הכמיהה הזו שמחייבת שינוי, לתלוש עצמנו מהמוכר. או לפחות מבשרת את התגבשותו של ניצן קטן, אי שם בין העלים הרחבים. והחיים כבר מרקידים לך את הרגל :-) אולי תתני גם לרגל השנייה לרקוד קצת?.. ככה- בבית אפילו. לפסימי יש נטייה להשאיר אותנו במקום, כי כך הרי התרגלנו.. נויה, פתאום נזכרתי באיזה חלקיק משפט שאהבתי של ס.יזהר אני לא יכולה להתאפק ולא לצרף... http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1696331 אני יודעת שזה אולי לא לגמרי מתאים למה שכתבת, נויה, אבל זוכרת מעצמי שלפעמים קמים עם מין 'האנגאובר' של דכדוך קל מהימים המשונים האלה, חסרי השקט. וס. יזהר מפיח איזו רוח חדשה, משהו עם עוצמה. עם החלטיות. הלוואי שתדבק בך, שתמלא חיים לא רק את הרגל המקפצת שתהיה לך שבת שמחה, נויה'לה וגם לכן הדר ויעלה, לילך.

נויה'לה, אחוות בנות היא נכס רב ערך, תודי. אהבתי את האופן בו הכמיהה החללית שלך התמלאה ברכות, כמו זו שבמנורות הלבה הצבעוניות האלה, המרגיעות. כשנפער החלל הזה, של כמיהה וציפייה, אני נזהרת (אצל עצמי) לא למהר ולחרוץ את דינו עם כיוון ומסגרת. חיים שלא יודעים לאן להיות מתועלים יכולים להיות כמעט הכל. כמו חנות בדים ענקית. כמו נגריה. מרגע שננעצת בהם החלטה, הומת משהו מהפוטנציאל האינסופי, עד לפעם הבאה שהלסתות מתהדקות והרגל מאותתת דופק. יש אי נחת שהיא סם חיים. נדמה לי שכולנו פה חשות בה, מקשיבות לה, נענות כל אחת בדרכה, בהתעקשות, לתביעותיה. מפייסות אותה עם זר צבעונים, ויודעות שהגיע הזמן. ליאת

ליאת ליאת, אני מקווה שאת בחוץ. הגשם מריח טוב כל כך; כמו גשם ראשון. מנקה. מפייס. אחוות בנות היא אכן נכס רב ערך. אני לא רק מודה בכך אלא אומרת בכל פה. הפגישות הליליות החמימות של אתמול קצת פרקו את עודף האנרגיה שהצטברה. גם הקריאה בשמי בנוסח חיבה עשתה את שלה... (לגמרי!). נעים וממלא לדעת שיש מי ששומע, מטה אוזן, מזדהה, נותן הד לתחושות שלי. "יש אי נחת שהיא סם החיים" - אמרת. אני מבטיחה לזכור.. תודה ליאת, נויה