לליאת

ליאת שלום, עוברים עליי ימים קשים מאוד,בהם אני מרגישה בדידות נוראית ושבני-משפחתי אינם מבינים אותי ולא תומכים בי (נראה לי שהם התייאשו ונמאס להם כבר ממני),ואף כולם 'יורדים עליי'(ואיני מדמיינת זאת),ומתייחסים אליי בזילזול וכאל אדם חסר-ערך(לדעתי). חשוב לי להדגיש שתמיד משפחתי היתה תומכת ומבינה ואף-פעם 'לא הותקפתי מכל החזיתות',כפי שקורה לי עכשיו. מיותר לציין שבמצב המדוכדך שבו אני נמצאת,חוסר תמיכה של המשפחה הקרובה זה "בדיוק מה שחסר לי",כי זו תחושה נוראית להרגיש שלא מבינים אותי ושאולי כועסים עליי כל הזמן,ושרואים בי(לפי מיטב הבנתי) כ'כישלון מהלך' וכמישהי שרק מהווה 'מטלה', כפי שאחי הבינוני 'הגדיר אותי'. אימי כבר הפסיקה להאמין בי לגמרי או שהיא כועסת עלי על כך שאיני עושה שום-דבר עם חיי,ועל כך אני מבינה אותה,אך על הדרך של 'לרדת עליי' ולהגיד לי (כדברי אחי הגדול) שאיני יודעת להסתדר לבד,ועדיף שאסתום את הפה בחוץ,כי גם אם אני פותחת אותו אני מוציאה ממנו רק שטויות- נראה לי שדבריה באו כהשפעה ישירה מדברי אחי הגדול-שבכל הזדמנות 'יורד עליי' - על מי שאני,על מי שנהייתי וכו'. מצד-אחד אני פגועה מאוד מיחסם של בני-משפחתי אליי-כ'כבשה השחורה' של המשפחה,ומצד-שני -אני מרגישה כעת שאני 'בוגדת' בהם שאני רושמת זאת וששיתפתי בכך את הפסיכולוגית שלי,כי תמיד משפחתי תמכה בי ועזרה לי ואימי תמיד היתה אם שאפילו יותר מידי מגוננת עליי,ובטח שלא פגעה בי בכוונה,לא העליבה אותי, וכעת היא נהפכה ל'עויינת מילולית' כלפיי וזה כואב לי. כי ליחסים עם אחיי (עם הגדול במיוחד) כבר איני מצפה במיוחד,כבר ויתרתי על כך,אך אימי תמיד היתה בעדי והגנה עליי,ופתאום היא נהפכה כאילו ל'אויבת' הכי גדולה שלי,וטון ותוכנם של דבריה מכניסים אותי לרוב לחרדות,וגם אז היא לא מפסיקה,וממשיכה להציק לי- על חיי,על כך שאיני עושה כלום,שהיא מתביישת לדבר עם חברות או משפחה כדי שלא ישאלו עליי,על כך שכולם מצליחים למצוא עבודה וכו' ולהסתדר בחיים ורק אני לא,והיא אפילו מאשימה אותי במחלות ש'נפלו עליי' ובOCD ובכך שאם הייתי רוצה היתי יוצאת ממנו בקלות, ואני 'נתקעת' עמוק בתוכו,כי איני רוצה באמת לצאת ממנו,שאני לא משתדלת מספיק. יכול להיות שכל זה קשור לכך שהשתכנעתי השבוע להתחיל שוב בטיפול התרופתי,וקבעתי פגישה אצל הפסיכיאטר(שבטלפון אמר לי בפירוש,שיש סיכוי סביר שמה שקרה לי בעבר יחזור שוב,ושאולי שוב אצטרך להתאשפז בבי"ח וכו' - דבר שמפחיד אותי מאוד); מאז אותו מקרה יש לאימי פחד אפילו יותר גדול משלי שיקרה לי שוב מה שקרה,והיא התנגדה נחרצות ועדיין לא בעד הטיפול התרופתי,אך כעת היא מכבדת זאת שאם אני רוצה זאת ואם גם הפסיכיאטר וגם רופאים אחרים ששאלתי אמרו שזה בסדר לנסות שוב(כל עוד זה לא מאותה קבוצה של תרופות),אז היא לפחות לא מתנגדת ומקבלת זאת,אך מאז היא החלה להיות ממש עויינת מילולית כלפיי. והאמת ליאת שגם אני איני בטוחה שאיני עושה טעות גדולה בכך ושאולי אסכן את חיי בכך(ואני מתכוונת לסכנת חיים אמיתית,ואיני מגזימה בכך),אך כולם כ"כ שיכנעו אותי,כולל הפסיכיאטר שעד עכשיו הזכיר מידי פעם את התרופות ולא לחץ,אך כשהפסיכולוגית אמרה שזה חיוני להמשך הטיפול - הטיפול התרופתי ושאלתי את דעתו על כך,הוא אמר שגם הוא חושב שהטיפול התרופתי הכרחי ושנראה לו שהOCD החמיר לי,ושעם התרופות יכולה להיות לי הקלה ניכרת; מה שמטריד אותי מאוד זו העובדה שהוא הזהיר אותי מראש שאני יכולה לחזור לאותו מצב שהייתי בו בעבר ושדבריו לא השאירו אותו אופטימית,כי ציפיתי שיתן לי ביטחון כלשהוא,ובעצם מה שהוא נתן לי זה להתמודד לבד עם החלטה מאוד קשה,שהיא כמו נטילת סיכון על חיי,וזה מפחיד אותי. מקווה שלא עייפתי אותך יותר מידי, להתראות,משתנה

הי אני רוצה לעודד אותך ולתמוך בך למרות שלא היה לי כוח לקרא את כל המכתב אני מתנדבת באנוש בעפולה מוסד שיקום לחנפגעי נפש ונורא מחבבים אותי שם גם אימי חלתה במחלת OCD שהייתי בת 15 וסבלתי נורא כי הייתה מאשימה אותי במחלה (הבאתי בגד מלוכלך משיעור שחיה בבית ספר ושמת אותו על מיטה אני רוצה להגיד לך שלא כדאי להפסיק עם תרופות אני רואה שזה מאוד עוזר לאנשים באנוש למרות תופעות הלוואי אמא שלי די החלמה מהמחלה אחרי 4 שנים כל עוד היא לוקחת את התרופות היא בסדר נכון זה מאוד קשה לחשוב כל חיי אצטרך לחיות על תרופות אך לפחות צריך להגיד תודה לאל שיש תרופות כאלה אני אישית מתייחסת למחלות נפש כמו כל מחלה גופנית אחרת אין שום צורך להתבייש בעצמך כל מה שאת צריכה זה לחשוב על עצמך ועל איך לשפר את חיך זה בכלל לא בסדר שמשפחתך מתיחסת אליך בזלזול אני תמיד ניסיתי לעודד את אמא ולתמוך אך אנ מודה שהיו פעמים שאני נשברת ואומרת לה דברים קשים אך זה היה מהעצבים של הרגע המון הצלחה מקווה שתרגישי טוב

לינדה תודה על השיתוף,התמיכה והעידוד,ועל יחסך לOCD ולסובלים ממנו,זה לא שכיח שאנשים יהיו מבינים כמוך; רק חשוב לי להבהיר דבר אחד שאת טועה בו ושיש הבדל גדול בינו לבין מה שאמרת,והוא ש - OCD הינה הפרעה נפשית ולא מחלה נפשית,היא הפרעת חרדה קשה שסובלים ממנה מאוד,אך היא רק הפרעה ולא מחלה,ויש הבדל גדול בין השניים - בין הפרעה למחלה,חשוב לי היה פשוט להבהיר הבדל זה. שוב תודה על תמיכתך, ואשמח לתגובתך ולשמוע ממך גם בהמשך, וברוכה הבאה לפורום(זו פעם ראשונה שאת כאן,נכון?) משתנה

היי משתנה, לא כל כך ברור לי, הפסיכיאטר חושב שהתרופות יכולות לגרום נזק עד כדי אשפוז והוא בכל זאת ממליץ לקחת אותם??? אולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר נוסף, ולשמוע חוות דעת נוספת? את יכולה להתייעץ גם בפורום פסיכיאריה, אבל תצטרכי קצת לפרט...... אני חושבת שאמא שלך כל כך נלחצה מהתרופות (גם לי יש אמא כזו...), והיא כל כך חוששת ודואגת לך, ולכן היא אמרה את מה שאמרה, במטרה "לנער" אותך. אני מכירה את ההתנהגות הזו באופן אישי, ולכן אני כותבת את מה שאני כותבת.. בהתחלה זה מאוד פוגע,מעליב,ויוצר תחושות קשות , אבל אחר כך,כשנרגעים, לפעמים מגלים כמה קשה להם עם המצב שלנו,כמה הם רוצים לראות אותנו מאושרים כמה שהם דואגים ולא יודעים לבטא את זה במילים, ואז זה יוצא בצורה מאוד לא נעימה,בלשון המעטה. שלא תביני לא נכון, ההתנהגות הזו ממש לא מקובלת עלי, אבל עם השנים הצלחתי קצת להבין "בין השורות". כשאנחנו מרגישים דפוקים,שנואים,ומאוסים, אנחנו בטוחים שכולם חושבים כך, ולפעמים כל משפט שנאמר מחזק את זה למרות שבפועל הסובבים אותנו מתכוונים למשהו אחר. אני קוראת בהודעותייך הרבה משפטים כמו : בטח נמאס ממני או מקווה שלא עייפתי וכד', למרות תגובות העידוד,התמיכה וההזדהות שאת מקבלת. ולכן אני חושבת שאלו תחושות פנימיות שלך. (וסליחה אם הגזמתי, אני וההסברים שלי... ) מצויין שסיפרת על כך לפסיכולוגית !! אם לא לה, אז למי ????? :-) תפקידה של אם לעזור,לגונן,ללמד, לתמוך (וזו רק התחלת התפקיד...) כך שהיא לא עשתה משהו שהיא לא אמורה לעשות ! אז למה בעצם את מרגישה שבגדת בה? כל טוב טל

טל שלום, איני יודעת אם את מעודכנת לגבי ה'סיפור' שלי,עקב מחלה כלשהיא(שמחשש לזיהוי איני מעוניינת לפרטה כאן),בשילוב עם התרופות,קרה לי 'אירוע' כלשהוא(בעיה רפואית חריפה,שדרשה אישפוז בבי"ח,ורק עם טיפול כלשהוא הבעיה עברה{מצטערת על כך שאיני מפרטת יותר,אך איני יכולה}; ואז הפסקתי עד עכשיו(תקופה ארוכה מאוד) עם התרופות,ולכן עקב כל הבעיות הללו גם הפסיכיאטר נרתע בהתחלה מלחדש את הטיפול התרופתי ובעיקר-אני לא רציתי זאת; וזו הסיבה שכעת הוא גם הזהיר אותי מראש ש'אקח בחשבון' שאולי שוב תקרה הבעיה(עקב המחלה שיש לי)-למרות שכעת אני עוברת לקבוצה אחרת של תרופות,ומקווה ומתפללת שהן לא ישפיעו עלי לרעה.בשום-אופן לא אחליף אות הפסיכיאטר שלי כייוון שמעבר לכך שהוא רופא טוב(שמעתי זאת ממספר אנשים),הוא גם אדם אחראי מאוד ואיכפתי ואני מרגישה ביטחון אצלו,וחוות-דעת מרופאים נוספים שמעתי,והתייעצתי גם בפורום פסיכיאטריה,וכולם המליצו לי על החזרה לטיפול התרופתי. את צודקת לגבי אימי,שאולי הפחד והלחץ שלה מרעיון לקיחת התרופות גרם לה להתייחס אליי ככה. דרך-אגב לא הגזמת עם הסברייך. אין לי חרטה (לא מלאה לפחות) שסיפרתי זאת לפסיכולוגית שלי,החרטה היא שאולי פגעתי בשמם-הטוב של בני-משפחתי והצגתי אותם ב'אור שלילי',כי לא הצגתי את כל הזמנים שהם עושים לי דברים טובים ודואגים לי,אלא רק את ה'דברים השליליים' שהם עשו(ושגרמו לי להרגשה הנוראית),ובכך אני מרגישה שעשיתי להם עוול. משתנה

שלום משתנה, כזכור, גם אני מצטרפת להמלצה על ניסיון תרופתי נוסף. עכשיו, כשכולם יודעים שיש אצלך בעיה רפואית כלשהי, המינון יהיה בוודאי הדרגתי וזהיר, ואפשר יהיה להפסיק בזמן מבלי לסכן אותך במקרה של תגובה שלילית. ובעניין תחושת הבגידה בהורים. זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול. אני נוהגת לומר שממילא לא מדובר ב'משפט שדה' או בחיפוש אשמים, אלא בניסיון להבין את המערך המשפחתי שהביא לדפוסי ההתנהגות שלנו. כל ילד גדל בתוך מערך משפחתי ספציפי, שעליו ובתוכו פועלים כוחות שונים, מעכבים או מטפחים (או גם וגם). הפסיכולוג אינו מכיר את הורי המטופל שלו (הנה עוד סיבה מדוע לא מטפלים בקרובי משפחה או חברים), ולפיכך אין כל חשיבות לרושם שנוצר עליהם בטיפול או אפילו לאופן בו הם פעלו במציאות. מה שחשוב היא הדרך בה תופס וחווה אותם המטופל עצמו, והאופן בו תפיסות אלה השפיעו או משפיעות כיום על התנהגותו ורגשותיו. אני מצטרפת להמלצה להמשיך ולהיות גלויה וכנה בטיפול, מבלי לחשוש. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת, הבעיה היא שאת ה'תגובה החריפה' שהופיעה לי לא ניתן היה לצפות מראש, וההתדרדרות במצבי היתה מהירה מאוד(בתוך מספר שעות),שאפילו רופא מיומן לא זיהה זאת בהתחלה,לכן הפסיכיאטר הזהיר אותי שלא בטוח שנוכל לזהות זאת עוד כשזה רק יתחיל,ואני מפחדת שעקב כך אלחץ בצורה קיצונית מכל סימן קטן שיופיע ויזכיר לי זאת וש'אהיה כל הזמן על קוצים'. עיניין נוסף שהזכרת ושלא ידעתי עליו זה העובדה שתחושת הבגידה בהורים, זוהי תחושה נפוצה בתחילת טיפול,עיניין זה מטריד אותי,למה זה קורה? האם הטיפול (כל סוג טיפול) יכול לגרום לי ל'רגשות שליליים' כלפי בני-משפחתי ולתחושת ריחוק מהם? סוגיות אילו מטרידות אותי מאוד. בתודה מראש, משתנה