לליאת

ליאת שבת-שלום, אני בדילמה קשה שניצבת כעת בפניי ואיני יודעת איך בדיוק להתמוד איתה,ואני יודעת שזו צריכה להיות התמודדות ישירה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר שלי,ואני מרגישה שאני 'חוטאת 'בכך שאני פונה אלייך 'מאחורי גבם',ושאולי אני מוציאה נושא מחדר-הטיפולים החוצה,אך אני חייבת להתייעץ עם מישהו חיצוני,נייטראלי (למרות שלפי תכתובותינו בעבר,איני בטוחה שתהיי נייטראלית בנושא זה) על כך; אז אגש ישר לעיניין,שהוא: טיפול תרופתי,הפסיכולוגית שלי (שהתחלתי רק לפני זמן קצר את הטיפול אצלה) התעקשה שכדורים יעזרו לי מאוד להקל על הסבל והדכדוך,וכך המליץ (בפעם המי יודע כמה...) הפסיכיאטר שלי-כששאלתי אותו שוב אם זה באמת נחוץ,ובאמת אני שוקלת זאת ברצינות כעת,אך הבעיה היא שחוץ מבעייתי הרפואית(שבגללה הפסיכיאטר לא מוכן 'להסתכן' ולחזור לתת לי תרופות מאותה קבוצה שגרמה את הבעיה ה'נדירה' בעבר),בחודשיים-שלושה האחרונים הורדתי הרבה במשקל-וזה בעצם הדבר היחידי בחיי שאני שולטת עליו כעת,וזה כשלעצמו נותן לי הרגשה טובה,כי אני יכולה ללבוש שוב בגדים שלא עלו עליי,ויותר קל לי ללכת וכו',וזה גם נותן לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי המראה שלי,ואיני מוכנה לחזור בשום-פנים ואופן למשקל שהייתי בו קודם,וידוע לי שאם אתחיל את השימוש בתרופות אילו - שמעוררות מאוד את התיאבון (במיוחד אילו שהפסיכיאטר אמר שמותר לי לקחת),אשמין בחזרה,ומבחינתי זה יהיה כשלעצמו 'איבוד שליטה' מוחלט על חיי וייאוש מוחלט,וזה מפחיד אותי מאוד; אני מוכנה להסתכן שוב -מבחינת הבעיה הבריאותית,אך איני מוכנה להשמין שוב.נושא זה לא מפסיק להטריד אותי,מה עושים? אני זוכרת שאת בעד תרופות,אך בכל-זאת אולי תוכלי להביע את דעתך בקשר לדילמה זו ולפתרונות אפשריים - אם יש. בתודה מראש, משתנה

משתנה, סליחה שהתפרצתי... אני חושבת שהכל עניין של סדר עדיפות. את מעדיפה להמשיך ולהתמודד עם כל הקשיים היומיומיים שאת מתארת כאן בהודעותייך, או להרגיש יותר טוב, ולאפשר לעצמך להפנות את האנרגיה שלך לדברים נוספים בחייך ? כמעט כולנו מתמודדים עם שמירה על משקל. יש לי תחושה שגם לפני הירידה במשקל לא היית ממש מלאה. (אני צודקת?) (אני בעלת עודף של 35 ק"ג, לזה התכוונתי) אם יש כדורים שלא יסכנו את בריאותך ויש סיכוי סביר שיקלו עלייך, אני חושבת שעדיף לנסות אותם כמובן שבהתיעצות עם רופאים. אני חושבת שאם תרגישי טוב,ולא תהיי מדוכדכת והאובבסיות/חרדות יעלמו או יהיו קלות יותר, תחושתך הכללית תהיה טובה הרבה יותר והאנרגיות שלך יתפנו לדברים אחרים. לפי מה שאני יודעת מפורומים פסיכיאטריים, אפשר לשלוט בעליה במשקל הנגרמת מכדורים על ידי פעילות גופנית ותזונה נכונה. עדיף ,ונראה לי שיותר קל ,לשלוט במשקל הגוף כשמרגישים טוב. לפעמים אנחנו נוטים לתלות את כל הייאוש במשקל הגוף, כי זה פשוט יותר נוח....... אבל איך את מרגישה היום, כשאת יותר רזה ??? האם את לא מדוכדכת? האם להיות רזה יותר פתר או הקל עליך באמת את כל מה שאת עוברת כל יום וכל היום? אני חושבת שאם התרופות לא מסכנות את בריאותך, עדיף לנסות, לתת לזה זמן, לראות איך זה משפיע. עד כמה שידוע לי לוקח בסביבות חודש עד שיש שינוי, על כל אחד זה משפיע אחרת. תרופות אפשר להפסיק לקחת אם זה ממש לא עוזר. ותמיד צריך לזכור שריפוי הוא תהליך,וצריך לתת לו זמן, ולא לצפות שתוך יומיים המצב משתנה בקיצוניות...... כמה נקודות למחשבה . שיהיה לך בהצלחה.

טל תודה, זה בסדר לא 'התפרצת' לשום-דבר,זה הרי פורום פתוח ולכל אחד מותר להביע את דעתו,אעפ"י שאני מודה לך שאת מתחשבת ומבינה שלפעמים מייעדים את ההודעות בעיקר למנהל הפורום או לאדם אחר; אך אני שמחה ש'התפרצת' ושהבעת את דעתך, ואשמח אם גם אחרים יעשו זאת,כיוון שכמה שיותר תגובות מגוונות יתן לי אולי יותר אפשרויות לבחור מתוכן. אף פעם לא הייתי שמינה במידה קיצונית,אך עבורי בשנתיים-שלוש האחרונות שהעלייתי כמעט 30 קילו,זה היה עודף משקל קיצוני,ועכשיו -תודה לאל- הורדתי כ-9 קילו מתוכם,במאמץ רב,ולכן הפחד מלהשמין שוב,וגם - אני עדיין לא רזה וכדי לחזור ממש למה שהייתי בעבר,יש לי עוד דרך ארוכה מאוד....,אך מה שכבר הורדתי כבר מורגש מאוד-הן לי והן לאחרים,ונותן לי תחושה טובה.תזונה נכונה אני אוכלת,ופעילות-גופנית איני עושה,אך בכל-זאת ממשיכה לרדת במשקל(אך בקצב איטי יותר). אומנם את צודקת שאני מרגישה מדוכדכת גם כשאני רזה יותר,אך נראה לי שפחות ממקודם,וחוץ מזה אצלי הבעיה אינה רק של דכדוך אלא גם ובעיקר של OCD ,כך שאפילו אם הרגשתי משתפרת הOCD עדיין נשאר. ודרך-אגב,אצלי ספציפית(עקב בעיה רפואית שיש לי),התרופות גרמו בעבר לבעיה בריאותית ויכולים אולי לגרום שוב,כך שגם בזה איני בטוחה כ"כ,אך את הסיכון הזה אני מוכנה לקחת,אך לא את הסיכון של השמנה - שפשוט יהרוס לי לגמרי את החיים,ואיני מגזימה בכך,כי לא ניתן לתאר אפילו את השיפור בהרגשתי בעיקבות ההורדה במשקל, וגם הצלחתי לצמצם שוב את נפח הקיבה ולגבור על תאוות למאכלים ואני לוקחת כדורים(טבעיים)לדיכוי תיאבון,ו'נלחמת בעצמי' לא לאכול דברים טעימים שאחרים אוכלים,רק כדי שמבחינה פיזית ארגיש טוב עם עצמי- ואיני מוכנה שכל הסבל הפיזי והנפשי-בעיקבות הדיאטה שאני עוברת,יהיה לשווא;וכמו-כן יש בעיות בריאותיות מסויימות שעברו לי (נפתרו לי)עקב הירידה במשקל. להתראות בינתיים, משתנה

ערב טוב משתנה, זהו באמת נושא שמוטב לדון בו עם הצוות המטפל בך, המכיר היטב את כל התמונה. ובכל זאת, כמה מילים כלליות. תרופות אכן אינן הפיתרון הבלעדי לכל מצב נפשי. עם זאת, ישנן מספר הפרעות פסיכולוגיות עקשניות במיוחד, או מצבים עוצמתיים במיוחד, בהם הטיפול התרופתי הופך להיות כורח בלתי נמנע. כאשר הטיפול השיחתי ממצה את כוח השפעתו והתוצאות אינן משביעות רצון, הטיפול התרופתי יכול לתת דחיפה עצומה. מבחינות רבות, נטילת תרופות היא סיכון מחושב. גם לתרופות מצילות-חיים יש תופעות לוואי רצויות פחות, עמן יש להתמודד. מעט מאד אנשים יסרבו לטיפול ביתר לחץ-דם או בסכרת. הם מודעים לכך שהטיפול חיוני לקיומם ולאיכות חייהם ומוכנים לשלם על כך במחיר של אי-נוחות זמנית. במקרים של חולי נפשי, בעיקר מטעמים של דעה קדומה או סטיגמה, אנשים מעדיפים לסבול עד מאד, ובלבד שלא לקחת תרופה. לטיפול התרופתי נלווה מערך שלם של אמונות ("אני לא אהיה יותר אדון לחיי"; "אפסיק להיות אני"; "אולי זה אומר שאני משוגע"; "העניינים ייצאו משליטתי"; "לא רוצה להכניס חומרים כימיים למוח"), בעלות תוקף מפוקפק, שמקורן באי ידיעה או ביחסי-ציבור גרועים. בפועל, הפרעה כמו OCD (אבל ממש לא רק היא) יכולה לדפוק את החיים, הרבה מעבר לכל תרופה שהיא. האדם הופך להיות עבד לאובססיות ולטכסים, מתקשה לתפקד בשטחי חיים רבים, ומשלם מחיר כבד על מוגבלויות אלה. במקומך, הייתי עושה כל מאמץ לשתף פעולה עם הפסיכולוגית והפסיכיאטר, למצוא את התרופה המתאימה, לתת לעצמך את הזמן להסתגל אליה, ורק לאחר מכן לבנות בהתאם אורח חיים חדש, המביא בחשבון היבטים אסתטיים, תזונתיים וכיוב'. בהצלחה ליאת

על תשובתך המעמיקה וממצה,ועל יחסך החם. אני מרגישה שיש לי כאילו 'נטל כבד על כתפיי' בעיניין זה,שידרוש ממני הרבה מאוד מחשבה,אך אולי שבוע הבא אחליט לקבוע סוף-סוף פגישה עם הםפסיכיאטר ולגשת אליו. את צודקת שOCD יכול לדפוק את החיים,כי אין רגע של שקט,וגם בעיניין ההחלטה על נטילת התרופות כעת אין לי שקט נפשי,מה שבטוח שאחשוב על כך עוד הרבה. רציתי להוסיף רק שכרגע השיקול העיקרי לאי-נטילת התרופות אינו עקב סטיגמה בעיקר, אלא בעיית ההשמנה.