4 ימים אחרונים

אמרו שזה הסוף. שנשארו לו בין שבועיים לחודשיים. עליתי לבד על מטוס- 12 שעות טיסה. הרדמתי את עצמי בבכי במושב המטוס. אבא פגש אותי בשדה, ההקלה שבאתי ניכרה בפניו. חיבק אותי חזק ולחש לי תודה. הבאתי איתי צימוקים.. זכרתי שסבא היה נותן לי צימוקים כילדה. נורא רציתי להחזיר לו בצימוקים. לומר שאני זוכרת. לומר תודה. בבית החולים פגשתי סבא אחר. החליפו את הסבא הגבוה והחזק, סבא-פרטיזן שלי, בסבא רזה ומטושטש. עצום-עיניים שאינו מזהה כמעט איש. נושם בקול ומת?קשר במבט ולחיצה רפה של היד. סבתי כל כל חזקה. מתרוצצת. מנחמת.. אסור לשבור אותה, ידעתי. הידקתי לסתות, כיווצתי את הבטן, אבל לא הצלחתי לשלוט בבכי הכבוש שטלטל לי את הגוף. הדמעות ניגרו בשקט מבעד למבט העצוב. באתי מאוחר. אתמול עוד זיהה. בשלושת הימים שלאחר מכן שב סבא הבייתה. אפסה התקווה. מיטת בית חולים גדולה במרכז הסלון, ברקע מכונת החמצן הקטנה, הנשימות הכבדות והמבט המזוגג. בכל שעה נאלצתי להימלט לחדר אחר, לשחרר את הגוש בגרון בבכי מטלטל, ולשוב לסלון להשגיח. ישנתי במיטתו הגדולה, לצד סבתי, מקשיבה לנשימותיו הכבדות, מקשיבה לדאגתה הכבדה לא פחות. מנתרת איתה מהמיטה לשמע כל רחש.בכל לילה היה ברור שמחר יהיה גרוע יותר. לילה קסום. רע?ב! סוף סוף רעב! תקווה אבודה האירה את פניה של סבתא ששבה להתרוצץ בשמחה עצובה. האכלתי את סבא. האכלתי אותו כמו תינוק. החלפנו מבטים ארוכים. היה נדמה לי שלרגע זיהה (ואולי לא). לחץ את ידי ממושכות ולא הירפה. לחיצה ארוכה, כמו של פעם.. כפות ידיו הגדולות והחמות. שעון הזהב העדין על פרק ידו. הפנים המגולחות, הרכות והגבריות שלו. סבא. קמנו בבוקר לסבא אחר. גוסס. כפות ידיו קרות והוא אינו מגיב. נשימותיו התמעטו. אחת לדקה שאף ונשף. עמדתי לצידו לבדי, צופה בו, שואלת עצמי האם הייתה זו הנשימה האחרונה. מתחננת שתהיה נוספת. שעוד יהיה בו כוח. הפנים הצהובות והרזות... איפה סבא שלי? לפתע התכווצו גביניו במאמץ, הפה נפתח, יונק אליו אויר בקול, (הנה סבא שלי! הבעת הפנים מוכרת היטב! פתאום שב!)..שתי שאיפות מאומצות, כמו דג ללא אויר. נשיפות רמות.. ו..חיכיתי לנוספות דקה או שתיים עד שההכרה נחתה. הוא איננו. שעון הזהב המשיך לתקתק. רגע אינטימי וחסר אונים. להתבונן מהצד בסבא אהוב וגוסס. סבתי נשברה לזעקות קורעות לב. 12 שעות טיסה בחזרה. סבא למטה במטוס, אני ואבי למעלה- שותקים. ירושלים חשוכה וקרה. בית הקברות שומם. עומדים באמצע הלילה טרוטי עיניים מעל חור באדמה ומניחים את סבא פנימה. שנה שלמה של בכי עברה מאז. כל יום קצת. לפעמים הרבה. פלאשבקים ללא הפסקה. ועוד שנה שקטה. אתמול סבתי אושפזה בבית חולים. חושבת רק על סבא. לא אעמוד בעוד פעם אחת כזו... שרק תחזיק מעמד, הגיבורה שלי. רק לא היא.. בבית שותקים. (ל.)

דואגת יקרה (לילך, נכון?) הדברים המרגשים שלך, עוררו אצלי בבת אחת, את אחת החוויות הקשות של חיי. החיבור שלי לסיפור שלך, מתחיל בטיסה הארוכה הביתה, ומסתיים בליווי הנשימות האחרונות. בהבנה ש'זהו זה'. אין יותר. לבד. איזו יכולת מדהימה, לשים במילים, את אותם רגעים אינטימיים, אחרונים. ב?ו?ר?כ?ת. ריגשת אותי מאוד. שולחת לך כוחות, להתמודדות הנוכחית. מחזיקה אצבעות שיהיה טוב. יעלה

שותקים. מצטנפים. מרגישים. רוקמים נפח. מלקטים משאלות. חששות. לבד-ביחד. היי גיבורה סבתא של לילך. לילך, נכדה קטנה, שהכי אוהבת. היי גיבורה סבתא, כמה שאת יכולה. איתך בדאגתך. איתכם בשתיקה. שימי ראש יקירה. דמעי. שם בלב פנימה. ברכ?ות. בנחת. בעצב. לגעת לא לגעת. רגעים אינטימיים לוחשים. כאובים. פורטים על מיתרים. בחובם זכרונות של קשר חם. קרוב קרוב. שלך בחמימות עוטפת, מחבקת, א.ה.

ערב טוב לילך, הדברים שלך, אותם קראתי באישון לילה עוד אמש, הצליחו להביא אותי לעוצמות תגובה מפתיעות. אם הזכרתי קודם, בדברי למיסטר בלו, את הכמיהה להיאסף אל חיק חמים ואוהב, שיראה בנו את מרכז העולם כולו, נדמה לי שסבא וסבתא הם המהות הזו, שכולה טוב. צר לי על סבא שהלך, על סבתא שסובלת, עליך ועל אבא שעצובים כל כך. הלוואי שמשהו ממתיקותם של הצימוקים, ימשיך לחזק אתכם. סבא ידע מה טוב. שלך ליאת

המון תודה לכן! (באמת...) ריגשתן במילים החמות והקרובות תודה שהצלחתן להתחבר אליי קצת איך רגעים כאלה מצליחים לשאוב אליהם, כמו מגנט או חור שחור, את כל חוויות המוות ומדאגותיהם שחווית בשנים האחרונות. פתאום גם כאב קטן או סרט טפשי בטלויזיה לא מצליחים להשאיר אותך אדיש. נקווה לטוב, לילך. יעלה... שולחת חיבוק עדין ללב רגיש. מקווה שהכאב מאז מרפה לפעמים.. תודה לך.