כיבוי אורות

שלום אני בעבודה חשבתי לקפוץ מהגג היום של הבניין שבו אני עובד...לצערי שלחו אותי למקום אחר...כל הדרך כבר חשבתי איך אני מזנק למוות המשחרר והמתוק שכל כך מגיע לי ולו רק לתת לי מנוחת עולמים כך שאהיה רגוע סוף סוף ושהחשיבה המעוותת שלי תפסק...ושאולי סוף סוף למשהו באמת יהיה אכפת...מה שעצוב שכמה שאני אדם בודד אני יודע שלהלוויתי יגיעו אנשים רבים שהכרתי במהלך חיי שאהבו אותי מאוד ושעזרתי להם (מה לעשות אני אוהב לעזור) אך אנשים אלו בחרו להשאיר אותי כדמות משנית בחיים שלהם ולא קידמו אותי למרכז הבמה ובכך השאירו אותי בודד כמה אני מקנא בכל אותם אנשים שמתים בפיגועים בתאונות דרכים גם אני רוצה להיות כמותם...אני לא מקנא במי שעבר תאונה או פיגוע ונשאר לחיות עם הנכות היומיומית כי גם לי הייתה תאונה טפשית (שגרמתי לעצמי) ועכשיו אני נכה וחי וסובל ...ברור שי את אותם אנשים מופלאים שיש להם את תעצומות הנפש שלמרות נכותם הם חזקים למען האמת הם מגעילים אותי זה לא פוליטקלי קורקט לומר את זה אבל אם אני נכה ברור שהייתי מריר כי תמיד הייתי כזה...ולא רואה שום סיבה לחיות חיים עם נכות ועם הרבה פאקים אחרים נכון זה אידאולוגיה מכוערת כמעט נאצית אולי אפילו נאצית אבל אני לא גוזר מיתה על נכים אני רק אומר שאני במקומם הייתי משווע למות ובעצם כרגע אני כמותם...אני נכה המשווע למוות משחרר מתי מכבים כאן את האורות?

שלום מיסטר בלו, בתוך הכאב והייאוש שאתה מצליח לבטא בדרכך הפיוטית, אפשר לשמוע לפחות שתי משאלות - האחת, שלמישהו יהיה באמת באמת, סוף סוף, אכפת. והשניה, להפוך לדמות משמעותית עבוא אנשים שאהבת, ולעבור למרכז הבמה. אלה שתי משאלות בסיסיות של כל אדם. הן מגלמות את הגעגוע והכמיהה שלנו לילדות, לאושר ולסיפוק שהרגשנו פעם, בזרועותיהם המאושרות של הורינו, שהעניקו לנו את מרכז הבמה, ולו לזמן קצר. המשאלה הזו ממשיכה לקנן בנו כל זמן שאנו חיים, לטרוד את שלוותנו, ולמלא אותנו ייאוש ומרירות כל אימת שאנו מבינים עד כמה היא חמקמקה. קשה לי להזדהות עם עמדתך ביחס לאנשים נכים, ובוודאי שאיני רואה בך נכה. קשה שלא להתפתות ולהציע לך לראות במצבך סוג של שיעור, ממנו ניתן ללמוד משהו על תעצומות נפש והתגברות. שלך ליאת