גילוי בעייתי

שלום, יש לי בעיה, אפילו זו לא ממש בעיה. כלומר, לא שלי ובכל זאת: סיימתי טיפול לפני שנה בערך אחרי שלוש שנים של טיפול. היה לי קשר מאד טוב עם הפסיכולוגית שלי וקיבלתי ממנה המון. אתמול גיליתי במקרה לגמרי שלפסיכולוגית שלי לשעבר יש רומן (היא נשואה) עם מישהו שאני מכירה. הידיעה הזו הגיעה אלי דרך מישהי שמכירה אותי ואת האדם שאיתו יש לה רומן ולא יודעת שהייתי בטיפול בכלל. אני מאד נסערת מהעניין - בטיפול יצא שדיברתי על אותו אדם (דברים לא טובים - אין ביננו קשר טוב) וגם יצא לי כמה פעמים להביע עמדות נגד בגידות בחיי נישואין (אציין שאני נשואה וזה היה חלק מנושאי הטיפול). אני מרגישה ממש לא טוב ובעיקר רואה עכשיו את כל מה שסיפרתי בטיפול באור ממש מגוחך. אני מריצה שוב ושוב קטעי שיחות שאני זוכרת ורוצה לקבור את עצמי באדמה או לפחות להעלים את החלקים האלה מהטיפול. לקח לי הרבה שעות של חוסר שינה כדי להבין שמה שאני מרגישה זה סוג של בגידה למרות שאני יודעת שהיא חיה את החיים שלה ושיש הבדל בין מי שהיא בטיפול לבין מי שהיא בחיים שלה. אני מרגישה פגועה ולא מצליחה יותר לזכור את החלקים הטובים שהיו בטיפול... מה אפשר לעשות? זה ממש מטריד אותי תודה, רוני

שלום רוני, מה שכתבת מאוד נוגע ללב, באמת... משום שהוא נוגע במהות של המרחב והמרחק בין המטפל עם כל הפנטזיות המושלכות עליו, לבין המטפל כאדם פרטי, שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו... אני מבינה את הכאב שאת חשה. אני מבינה כיצד חלקים רגשיים שלך אינם מוכנים לקבל את ההתממשות העזה והבוטה של המרחק הזה. מה שחשוב לי לכתוב לך הוא שהעובדה שהמטפלת שלך היא גם אדם פרטי שיש לו כל מיני עניינים משל עצמו, אינה גורעת דבר מהקשר הטיפולי שנוצר ביניכן, ובוודאי שאינה הופכת דברים שאמרת בטיפול לטפשיים וחסרי שחר. כלל וכלל לא. אני רוצה לכתוב לך עוד משהו. בעבודה עם מטופלים לפעמים נחשפים כל מיני מקטעי חיים שמתחברים זה לזה ממקומות שונים ומשונים. חלק מהעבודה זה להרגיש שיש לי מספיק 'כיסים', כך שאפשר להפקיד דברים מסוימים בכיס אחד ודברים אחרים בכיס אחר, ויש מספיק אוויר ומקום לכל מיני אינפורמציות. באיזשהו אופן אולי גם את תצטרכי עכשיו, לאפסן בשני כיסים נפרדים את האינפורמציה על המטפלת שלך כמטפלת, ועל המטפלת שלך כאישה, עד שאולי תוכלי לחבר, ואולי לא... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה, קראתי שוב ושוב את מה שכתבת וגם דברים בי נרגעו קצת ועדיין עצוב לי וקשה לי. לא משתחרר מתחושת האיוולת שבדברים שאמרתי. המחשבה שרצה לי בראש הי שאם רק הייתי יודעת אז.... האפסון הזה בכיסים נפרדים הוא משהו שאני עושה כל החיים שלי ועכשיו אני נאלצת לעשות את זה גם במקום שהיה אמור להיות אחרת בשבילי. אני שמחה שאני כבר לא בטיפול כי לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה אבל עכשיו אני גם מרגישה שאין סיכוי בעולם שאני אחזור אליה. לא בגלל שאני כועסת וגם לא בגלל שיש לה רומן אלא בגלל שאני יודעת ואני זו שצריכה לעשות את ההפרדות ו....זה כל כך מתסכל. גורם לי להרגיש שמה שלא יהיה אני זו שצריכה להיות הבוגרת המבינה והמתחשבת. כאילו שמה שלא יהיה, הדברים משתחזרים אצליח שוב ושוב. זה אולי מה שכואב יותר מהכל.