לג'ים המקסים..

ג'ם היקר! הדברים שרשמת לי הינם נכונים ואני מודעת אליהם היטב.... רבים שהתייעצתי עימם אמרו לי בדומה אלייך שהדרך שבה אני יכולה לפתור את הבעיה שלי היא : תלויה רק בעצמי...ורק ברמת העזרה העצמית שלי. לכך אני מודעת גם לזה...כמו הרבה דברים שנאמרו. אבל הבעיה שלי שעומדת על הפרק היא לא לדעת אלא לבצע. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי ואני פשוט לא יכולה לקום ולהתאושש . ככל שאני מנסה לחלץ את עצמי מהבועה ששקעתי אלייה, כך אני יותר מאבדת תקווה.....לך תבין. בכל מקרה אני מקווה לדבר עם אדם מקצועי יותר ולקחת אולי טיפול...אני מרגישה שאני לבדי כבר לא מסוגלת.כבר אזלו לי הכוחות והאמונה בעצמי.ובלעדי זה אין לי כלום. רציתי גם לשאול אותך ג'ים יקר, מה עשית בסופו של דבר? אני עכשיו במצב שכבר פיספסתי המון חומר,המון מבחנים,מועדי א ומועדי ב, אני מתחילה להרגיש שהעתיד שלי בסכנה שהולכת וקרבה.מה איתך? איך אתה עברת את זה? האם זה השפיע על הלימודים שלך....בסופו של דבר? איך עברת את הבגרויות? שאלות אלו נורא מסקרנות אותי...אשמח אם תענה לי. תודה רבה רבה. באמת תודה. שלך, שירי.

היי שירי... תודה שלקחת את הזמן וענית לי.. אני יישמח לענות לך על שאלות, או סתם בכלל לדבר... אני ייענה לך בקצרה על כל הדברים ששאלת, בגלל שעכשיו שתיים בלילה ויש עבודה מחר... תראי.. בסוף חזרתי על יתה י"א פעמיים, וכל-כך ניסיתי... באמת שניסיתי.. אבל פשוט זה היה חזק עליי, הייתה לי שינאה עמוקה לבית-ספר וכל מי ששם, ובכלל שינאה לחיים ועל המצב הנפשי הקשה שהייתי שרוי בו... בסוף פרשתי פעם שנייה מהבית-ספר, באמצע י"א אחרי פסח, כמו פעם קודמת, אחרי פסח פשוט נישברתי, אי-אפשר לחזור ולחשוב על כל החרא הזה להתחיל עוד פעם להבריז וליברוח אחרי חופשה כל-כך ארוכה... אז פרשתי ! פרשתי והלכתי לעבוד בתור אורזן בשופר-סל... בגיל חמש-עשרה, גם כשלמדתי לפעמים עבדתי בשופר-סלים למיניהם... עובד קשה, יחס כמו לאל זבל, וכסף לא מרקיע שחקים.. גם לי הייתה ההרגשה שהעתיד שלי הולך להידפק חזק עם אני לא ישקיע ויישנה את הגישה שלי... "הטריק" שלי לעבור מבחנים היה פשוט לא להגיע, ולא להגיע למועד ב'.. ככה הייתי "עובר" אותם, ולאף-אחד לא היה כל-כך אכפת... קשה לי לספר מה היה "בסופו של דבר".. כי זה לא נגמר.. הסיפור שלי ממש ארוך ואני חייב לקצר.. לפני שנה בערך הרגשתי שנמאס לי, כבר הפסקתי אז לעבוד לאיזה חצי שנה ונמאס לי מהכל, כבר לא הייתה מסגרת שתיסגור אותי, וגם מהצבא יצאתי, כמובן.. החיים בבית כבר נהפכו לסיוט בשבילי, והכל נראה שחור, אז פשוט הרמתי את הרגליים שלי, וברחתי מהבית. זה היה החלום שלי משכבר ימים, ופשוט לא היה אף-פעם את האומץ, עד שהיתפוצצתי. אני רוצה להגיד לך, שארבעה-חמישה חודשים גרתי במיקלטים של בניינים, היה אפילו ימים שישנתי בחדרי אופניים על ריצפה קשה וקרה, אנשים שהיו ניכנסים לקחת אופניים היו מעירים אותי והייתי בורח.. הייתי כל-כך מלוכלך ומבולבל.. אבל סך הכל לא היה שום סיכוי בעולם שהיה מחזיר אותי לבית שכל-כך היה מלא בפחד, שינאה וכאב. בערך באמצע התקופה שהייתי בלי קורת-גג, אח שלי החליט לקחת את חייו ולהחזיר אותם לאלוהים.. הוא התאבד, וזאת הייתה המכה האחרונה ששברה אותי.. זה סיפור אחר... אני רוצה לסיים, ללכת קצת לישון :).. בכל מקרה, תישמחי לישמוע שהיום יש לי דירה שכורה בכפר-סבא, אני גר לבד, יש לי את כל מה שאני צריך, ועבודה בהיי-טק.. אני מאוד כישרוני והיכולת למידה שלי היא ממש מצויינת, אז ממש השתלבתי בדיוק לעבודה הזאת, אני מרוויח המון כסף עכשיו, אבל הרבה מסקנות אני מגיע אליהם כיום, וכסף זה לא הכל בחיים.. כסף זה בכלל מה שעושה רע בחיים.. אז אל תחשבי על העתיד, תחשבי על ההווה... אני לא רוצה ליגרום לך לעזוב את בית-ספר, חס וחלילה, את צריכה איזשהו בסיס להתחיל את החיים, לי פשוט קרה נס וכל הדאגות שלי לעבודה נורמלית בחיים לא התממשו והיום אני מסודר מבחינה כספית... אבל זה לא מספיק. תבקשי את העזרה.. תושיטי את יידך... אל תנסי להיתמודד עם זה לבד... שלך, ג'ימי הקטן :)