התמודדות של מוות של אדם קרוב

שלום, שמי אפרת והייתי רוצה לבקש את עזרתכם. לפני שנה בדיוק קרה לי הדבר הכי נורא שיכולתי לדמיין והוא המוות של סבא שלי ז"ל. מאז המוות החיים שלי שקועים בדכאון אחד גדול (עם עליות ומורדות). איבדתי כל אמונה שהייתה לי מכיוון שסבא שלי היה האדם היחיד שאהב אותי כמו שאני, ללא תנאי. אמנם עברה שנה, אבל עדיין הכל נורא טרי אצלי. אני בוכה הרבה ולפעמים פוקדים אותי סיוטים. אני מדברת על זה עם חברות שלי, והן נורא עוזרות לי, אבל אני בספק אם הן ממש מבינות אותי משום שהן לא היו במצבי (למזלן) ואני גם לא מאחלת לאף אחד להיות במצב המגעיל הזה. אך מה לעשות שהעולם קר ומדי פעם מת מישהו שהיה כל העולם למישהו אחר.... הייתי רוצה לדבר עם אנשים אחרים במצבי זה לשם תמיכה הדדית וקבלת עצות להתמודדות. חוץ מזה.... אני לומדת במגמת קולנוע וטלויזיה בבית הספר שלי, והתכנון שלי הוא לעשות סרט שמבוסס על מה שעברתי בשנה הנוראית הזאת. לשם כתיבת התסריט אני צריכה לעשות תחקיר בנושא ונורא נורא יעזור לי לדעת איך אחרים מתמודדים עם המוות..... הייתי גם רוצה שבעלי המקצוע יפנו אליי ויתנו לי מידע ועצות כי אני נמצאת באפילה גדולה. תחזיקו מעמד! תודה שקראתם.... אפרת

....

גם אני הייתי במצבך פעמים רבות בחיים סבא, דוד, בני דודים לידיעתך אין אפשרות יותר טובה מאשר לדבר עם קרובים על המוות, על האדם שנפטר - אם תעזור לך תמונה........ מה שחשוב שאסור לברוח כתעשי סרט - אל תקדישי אותו לזיכרון המר של התקופה האחרונה, אלא לזיכרונות המתוקים שיש לך מסבא שלך, מהתקופות היפות שלך איתו, תקדישי את הסרט למה שלמדת ממנו, וככה תעשי את הסרט למן מורשת שתשמחי לשמור. המון בהצלחה ואני איתך

היי there ! לא בא לי ליכתוב משהו עכשיו, אבל את יכולה ליקרוא מה שכתבתי פה הלילה, http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62645&t=62085 http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=62654&t=61611 איזה כייף לך שאת במגמה הזאת, תמיד נורא רציתי ללכת לילמוד קצת אומנות שכזאת...

שלום אפרת, כמו שכתבתי מספר פעמים, איבדתי את שני הוריי, מתוך זה הייתי רוצה להגיד לך משהו. אבל זה עניין אישי וקשה מאוד לאנשים מבחוץ להבין איך את מרגישה (את החוויה של מות הסבא עברתי בגיל 13). באמת קחי לך את הזמן!!! אל תעשי משהו כי הסביבה מצפה לכך אלא רק מה שאת מרגישה. הבכי באמת עוזר!!!! מקווה שתרמתי את תרומתי, עדי

אפרת שלום רב, התמודדות עם מוות של אדם קרוב, היא התמודדות קשה ומורכבת. תהליך האבל והאובדן מתרחש באיטיות ולוקח זמן רב. תהליך זה אינו אומר שאנו מצליחים לשכוח את יקירנו, אולם זה אומר שאנחנו מתמודדים עם עובדת אובדנו, ומצליחים להמשיך הלאה. אני חושבת שרעיון הסרט הוא רעיון נפלא, אולם אני רוצה להזהיא אותך שזה יהיה תהליך לא קל, וככל הנראה גם הסרט יהיה לא פשוט לצפייה. כדאי שיהיה לך מקום ואפשרות לפרוק את מה שעובר עלייך בזמן עשיית הסרט ולאחריו. עשיית הסרט מן הסתם עלולה להעלות דברים שכבר הצלחת להדחיק מעט, ולכן זה יהיה מפגש מחודש לא קל עם הדברים. אני מאחלת לך המון המון בהצלחה, ושלא תדעי עוד צער. בברכה, טלי פרידמן

היי.... תודה למי שכתב לי פה דברים. זה נחמד לדעת שיש כאלה שטורחים לכתוב לך משהו רק כדי שתרגיש יותר טוב. למרות הכל אני עדיין מרגישה רע ואני פוגעת בעצמי . רק לפני כשבועיים השתכרתי בטיול השנתי רק כדי לברוח מהמצב...... הבריחה הייתה רק לכמה שעות שבהן, מחוסר מודעות, סיפרתי דברים נורא אישיים על עצמי כולל המוות של סבא שלי...... יש בכלל דרך לברוח מכל ההרגשות הנוראיות האלה? איך?

אפרת שלום! לדעתי, הדרך היחידה לברוח מההרגשות הנוראיות האלה היא לעמוד מולן פנים אל פנים ולהכיר בהן, כלומר: לקבל את העובדה שכרגע רע לי, וזה לגיטימי שיהיה לי רע, ולגיטימי גם להביע את זה - בבכי, בשיחה על כך עם אנשים קרובים, ולפעמים, עד כמה שזה אולי יישמע מוזר - אפילו בצחוק - כלומר - אם בא לך לצחוק - אל תרגישי אשמה כאילו את בכיכול לא מבכבדת מספיק את זכרו של האדם היקר לך. כבר כתבתי בעבר בפורום זה על נושא זה וסיפרתי, שלפני פחות משש שנים אבדתי את אימי. והנה, בקושי הצלחתי להתגבר על אבודנה (הייתי קשורה אליה מאוד), נחתה עלי לפני 3 שבועות המכה השנעה כשאבדצע גן אצ אבע. אני בת יחידה, כך שאין לי אחים ואחיות לחלוק איתם את הכאב. אבל למזלי יש לי כמה חברים נפלאים שעל ידם אני בוכה וצוחקת ומדברת על כל רגשותי בלי חשבון. והאמיני לי - זה עוזר מאוד, זה ממש מציל! אני מקווה שגם את תמצאי לך כמה אנשים כאלה שאיתם תוכלי לחלוק הכל, וגם תראי שבמשך הזמן בכל זאת הכאב יפחת. ובינתיים קחי לך את כל הזמן שבעולם - חודש, שנה - כמה שאת רק צריכה, ואל תקשיבי למי שאומר שאחרי פרק זמן מסוים את כבר אמורה להרגיש יותר טוב, כי אין שום "דד-ליין" בדברים האלה. כל טוב!