לליאת - בהמשך ל...

לנושא הקודם שהעלייתי, איני יודעת איך אוכל לא להרגיש את הייאוש הנוראי שתוקף אותי כמעט תמיד בימי שישי בערב? שמצד אחד הם 'קסומים' עבורי,ומצד שני הם נורא מדכאים אותי,ועצוב לי מאוד,אך איני יודעת אם תחושת העצב היא אמיתית או שקשורה לתקופת הPMS שאני נמצאת בה,אני רק יודעת שמצב זה מתסכל אותי מאוד. עיניין נוסף שמציק לי הוא שאיני מסוגלת כמעט בכלל בשום מצב(אפילו באירוע משמח), להפסיק לדאוג,ולהתעצבן מדברים מסויימים,תמיד...תמיד...אני מוצאת דברים חדשים לדאגה,ודברים לא מוצדקים שאנשים שאני באה איתם במגע (קרובים או רחוקים) עושים ומעצבנים אותי.למה אף-פעם אין לי שקט-נפשי?! למה הכל כל-כך קשה בחיים !? אמרת שאין מקום ליאוש,אך איני מצליחה לצאת ממצב זה ונמאס לי מהכל כבר- נמאס לי מהריבים המשפחתיים,נמאס לי מחוסר הצדק בעולם,נמאס לי לסבול כ"כ,נמאס לי שאחי חושב שזה מוצדק שיקח את המכונית לימים שלמים ושהוריי מוותרים לו,נמאס לי לדאוג להודיע מראש אם אני צריכה את המכונית,או שאם זה יום שהוא חייב אותה-ליסוע באוטובוסים,אפילו גם אם הוריי צריכים אותה,נמאס לי לשמש כ'שק החבטות המילולי' של כל בני הבית ושכועסים כשאני מתעצבנת ועונה להם - אני פשוט מרגישה כמו ה'שעיר לעזאזאל' של כל בני הבית,ובגלל שאיני עובדת גם אחי מרשה לעצמו לקרוא לי כל הזמן 'פראזיטית' אפילו אם עשיתי הרבה יותר מאשר בעבודה רגילה,והתעייפתי מאוד באותו יום. אני מצטערת על ההודעה הארוכה, מקווה שלך עוד לא נמאס ממני, ושלא אפגע לך בתחושת החג, מאחלת לך חג-פורים שמח, משתנה {איני מבינה למה,אך בפורום זה,אני מרגישה הרבה יותר חופשי לכתוב,והרבה יותר 'בבית' מאשר בפורום של הOCD - למרות ששם בטח הרבה יותר יזדהו עם בעיותיי- עם מה שאני עוברת,ושקיבלו אותי 'בזרועות פתוחות',איני יודעת למה אך דווקא שם איני מרגישה שייכת,ואני מרגישה שברגע שאשייך את עצמי לשם - אולי אעמיק הרבה יותר את הOCD שלי.אולי אני טועה,אך זו תחושתי}.

שבת שלום משתנה, נעים לדעת שאת מרגישה טוב ובטוח בפורום שלנו. ימי שישי, אצל לא מעט אנשים, מתאפיינים בדוק של עצבות. משהו בשקט הזה, במשפחתיות, בעצירה הזאת של החיים, הוא נעים ועצוב כאחד. מבחינה זו - את בחברה טובה. ובעניין החיים הקשים :-) נדמה לי שדיברנו כאן לא מעט על עניין הבחירה. מסתבר שבמידה רבה אנחנו בוחרים גם אם להתעצבן או לא. לא סתם הפניתי גם אליך את מה שנכתב ללילך. לפעמים נוצר הרושם כאילו את מצפה שהחיים יתחילו פתאום להאיר פניהם אליך, שהדברים יסתדרו, שכל מה שמעצבן ייעלם, ושהכל יבוא על מקומו בשלום. זוהי משאלה מקסימה שקל להזדהות איתה, אבל היא פשוט אינה ריאלית. ההמתנה למפגש המיוחל בין הציפיות שלנו לבין החיים יכולה לגזור עלינו שנים רבות של תסכול ודיכאון. מה שהיצעתי בדברי שם, זה לצאת ולחולל את החיים שאנו רוצים עבור עצמנו. לצאת החוצה וליצור לעצמנו את התנאים בהם נתפקד במיטבנו. הטענה "אני לא יכולה" או "אין לי אמצעים" או "איני מסוגלת כמעט בכל מצב" אינה תקפה במקרים אלה, כי היא מחזירה אותך לציפייה הלא ריאלית שמשהו מבחוץ יקרה. אני מעודדת אותך מאד להתחיל לחושב מה את *כן* יכולה, ולהניע את כל המנועים קדימה. חג שמח ליאת

קראתי את דברייך לפחות פעמיים,את צודקת בעיניין הציפיה הלא ריאלית,כי בגללה אני כבר כמעט שלוש שנים לא עובדת. מה שאני כן יכולה לעשות,זה יותר מאוחר - לחפש בעיתונים הצעות עבודה מתאימות,ואולי לגשת אפילו לכיוונים שונים,שלא במיוחד קשורים למקצוע שלי, ושלא דורשים מאמץ פיזי רב,ומחר או מוחרותיים(כי אני צריכה לצאת מוקדם מחר-לא קשור לעבודה,ואחזור רק בצהריים) לשלוח קו"ח; וגם - השבוע אני מתחילה את הטיפול ה'חדש' ואני בטוחה שלא תינתן לי האפשרות להמשיך 'לזייף' אפילו אם ארצה.