אהלן ליאת,

מה שלומך? (פתחתי את ההודעה כבר בשורת הנושא..:-) רציתי לשאול אותך מה את חושבת שמביא לשינוי בטיפול. איך טיפול יכול להביא לשינוי בנושאים שחשובים לך, אבל שאינך מעורב בהם כרגע ואין להם נגיעה לחייך. בחיים שמחוץ לחדר הטיפול הרבה נושאים רוחשים בך במקביל, ומתקדמים ביחס להתנסויות שלך. אבל התחומים בהם אתה תקוע ולא יכול לבד הם לפעמים תחומים שאתה לא לוקח בהם חלק. מכל מיני סיבות- לא תמיד מבחירה נדמה לי. איך אפשר לטפל בקשיים במערכות יחסים אם כבר שנים לא חווית אחת? או לטפל בקשיים בעבודה אם אינך עובד כבר מלא זמן. כנ"ל טיפול בריבים לא פוסקים עם בני משפחה, בתקופות בהם קיים נתק ממושך. מניחה שהטיפול ינסה להחזיר למעגל העבודה/יחסים/משפחה..אבל לא תמיד זו בחירה שהחלקים האלה לא מוצאים ביטוי בחייך. וגם השיחה על הנושא הזה עשויה להיתקע כשאין 'חומר גלם' להביא לחשיבה המשותפת בטיפול. התקשיתי למקד את השאלה יותר מזה...תשובת הגיגים תתקבל בברכה! (כנ"ל הצעות לתחפושת :-) לילה טוב ליאת, לילך.

לילך יקרה, למרות ארסנל לא מבוטל של אופטימיות, אפילו אני סבורה שהחיים הם מאבק מתמשך ובלתי פוסק, ושכל עוד נשמה באפנו נמשיך לשאוף לשינוי, להתחדשות, להקלה. בטיפול לא נפתרות כל בעיותינו. השאלה שלך - אם הבנתי אותה נכון - משקפת איזו אמונה לפיה הטיפול אמור להוביל לכך שכל חלקי הפאזל יתיישבו, לבסוף, באופן שנרגיש שהכל בא על מקומו בשלום. מגולמת כאן (אולי) הנחה נוספת, לפיה קיים אי-שם, אי בזה, הפיתרון הנכון, תמונת הפאזל המושלם ששומה עלינו לעמול ולגלותה. עם או ללא קשר לטיפול, נדמה לי שעלינו לברוא את הפתרונות המתאימים לנו, כל אימת שמתעוררת בעיה. נושאים שנדחקים הצידה בזמן נתון, ישובו ויעלו לתודעה כשנידרש להם, ואז - ניאלץ לעבוד כדי ליצור (שימי לב! לא אמרתי לגלות) את הפיתרון או את השינוי. המטפל אינו יודע טוב יותר מה נכון והולם, או מה צריך, או מה יתאים, או מה יגרום אושר. זוהי אחריותו של המטופל. הוא גם זה שמביא את חומרי הגלם, כשנכון לו. מי שבוחר לסלק מתודעתו קשיים כדי לא להיתקל בהם ולחוות דיכאון או תסכול, כבר ברא עבור עצמו פיתרון. כשירצה אחרת, ייאלץ לחשוב על פתרון מתאים יותר למצב החדש. התשובה שלי היא, איכשהו, שלא *הטיפול* מביא את השינוי, אלא המטופל. לא הטיפול מחזיר למעגלי התפקוד, אלא האדם את עצמו. הטיפול מאפשר את המרחב וההזדמנות לעצור להתבונן, להקשיב, ללמוד - על עצמך ובכוחות עצמך. בנוכחותו הקשובה והמעודדת של המטפל. על התחפושות נדבר מחר :-) ליל מנוחה ליאת

ליאת יקרה, אז מה? - יוצרים? לא מגלים? אין פאזל? לא היה פאזל מעולם? אנחנו רק משייפים לנו חלקים חדשים בהתאם לחלקים הישנים? אולי גם מגלים וגם יוצרים? ואם בכל זאת רק יוצרים, ועושים זאת נניח במסגרת טיפול - יחד עם המטפל - האין כאן סכנה שהמטפל במידת מה מעצב אותי? שאלות לילה. את לא חייבת לענות - פשוט פתאום קצת התאכזבתי... (לא ממך - מהפאזל!), נויה

שוב אני... נתתי למילים קצת להתגלגל בראש.. בקריאה חוזרת של הדברים שכתבת, ליאת, אני חושבת שאני פחות מאוכזבת מהצורך לייצר תשובות לעצמי בעצמי. הדברים תלויים בי, כנראה.. יש בזה אחריות וגם מידה מסוימת של שליטה.. נעימות לי השיחות איתך. כמו שיחה בין אדם צעיר לאדם צעיר יותר. משהו בפרספקטיבה ובמרחק מעשירים אותי סוף שבוע נעים, לילך.

למדיקה יקרה, כהרגלך, את נופלת לי 'בול'. רק השבוע הלכתי למטפלת שלי והעליתי נושא שהיה סגור במשך שנתיים. מה זה סגור (!)... ברז סגור חזק חזק - נאנח בחריקה חלודה כשמנסים לפתוח אותו; מערכת צינורות חר?ב?ה ממש: המנעות, חוסר עניין, העדר עיסוק פנימי. אובדן מיומנויות. בשבועות האחרונים איזה צינור זז שם במערכת: חלמתי את זה (את הנושא ההוא) ולא זכרתי, הרגשתי לרגע ו(הופס) נעלם, ביקשתי להעלות על דל שפתיי אבל התוכן חמק ממני. הכרעה פנימית שלי הביאה את זה - בצורה מאד גלמית ולא מעובדת - אל המטפלת שלי. היא אמרה (וצדקה!) כי אף על פי שאותו נושא המה ורחש בי רבות בעבר, הרי שכעת - לאחר שיתוק ממושך - הוא מתחיל לצעוד כמו מחדש, נסוג לאחור ומתחיל מגיל 0. 'חומר הגלם' אודותיו דיברת הגיע בסוף... לא יכולתי לדחוק בו להגיע לפני כן. יכולתי רק לדבר על ההעדר שלו, לעבוד 'ליד' ולא 'בתוך', לגרות את המים לצאת בליטופים קלים (ברלה ברלה צא החוצה). מפאת השעה המאוחרת אני כלל לא יודעת אם מה שכתבתי רלוונטי. בחרתי בכל זאת לענות לך כאן.. אולי תתחפשי לקשקשתא :-) נויה

נויה מופלאה! איזה כיף לפגוש אותך גם פה! מעניין מה גורם לחומרים האלה להבשיל בנו פתאום במידה מספקת כדי להעניק להם מילים ולתקשר אותם החוצה (וגם פנימה). 'הכרעה פנימית', כך כתבת,... מעניין.. הנושא מטריד מזמן ופתאום משהו מוביל את הגודש הזה לחפש פורקן.. מאיפה זה בא פתאום? כמו דברים סמויים שרוחשים בנו בלי שנדע. (לעזאזל) זה כמו כשלא מצליחים לזכור איפה שמנו את המפתח. ומחפשים בכל הבית ובכל הכיסים ללא הועיל, והופכים תיקים, וחוזרים לבדוק שוב בכיסי המעיל, ואולי מתחת למיטה נפל, ואולי מתחת לדפים פה, או על המדף שם, אבל כלום. פשוט לא מוצאים. ודווקא לאחר שמרימים ידיים (לכאורה) ועוברים להתעסק בדברים אחרים, דווקא אז, כאילו מתוך שום מקום, נופלת עלינו ידיעה ברורה של איפה נמצא המפתח (הארור), וניגשים מיד למקום הנכון (שלפעמים כבר חיפשנו בו קודם ולא מצאנו). אז כל דבר בעיתו, את אומרת? האם הכרעה פנימית היא זו שגם הובילה לא לדבר את הנושא לפני כן? ואני איתך לגבי האכזבונת מהפאזל ... את כנראה (שוב) צודקת, ליאת, אבל איזה באסה.. אני יודעת שאפשר להסתכל על המאבק המתמיד גם כמשהו חיובי שמאפשר גדילה מתמדת ויצירתיות, אבל לפעמים בא רק לנוח (לא רוצה מאבק מתמיד :-). כמו להרכיב פאזל של אלפי חלקים במשך שנים, כשלפעמים החלקים משחקים איתנו מחבואים, כמו המפתח. (נשמע מתסכל משהו-משהו). אולי יש מטפלים שאין להם את כל התשובות, לשלי דווקא יש.. היא פשוט מחכה לרגע המתאים לגלות לי אותן :-)) אני בנתיים עוזרת לה לאסוף חלקים לפאזל.. (סתם, אני יודעת שאת צודקת,..פשוט צריכה לשתות בשלוקים קטנים..) קשקשתא?! :-)) (מצחיקה) יש לי קקטוס שמאוד דומה לו..לא הייתי רוצה שיתבלבלו בינינו.. אולי צב נינג'ה? יאללה, ברברתי מספיק (אולי קשקשתא באמת..) שיהיה בוקר טוב! לילך.