לרחל (זאת שהייתה כאן קודם)

וידוי קטן! עקבתי אחר תשובתייך והצלחת לגרום לי לדברים, לרצות דברים ואף להעיז!!! אומנם אני מרגישה כמו ילדה שרואה איזו בובה יפה ורוצה אותה...במובן החיובי! וקצת רקע עליי... יש לי הפרעת אישיות גבולית ובין כל הדברים "הטובים" יש לי קושי רב להסביר מה אני מרגישה. וגם כאשר אני כבר מרגישה כמובן שההצפה לא מאחרת להגיע! שנים שלא בכיתי, ואני נמצאת בטיפול שזה המקום היחידי אשר בו אני מרשה לעצמי דברים! כשקראתי את הודעתך הראשונה(בקשר לתיאבון של בני) הדמעות פרצו ולא יכולתי להפסיק! לא יכולתי לחשוב כלל ורק בכיתי. משהו בדברים שלך שכתבת נגע בכאב שלי... דבר שרק אדם אחד הצליח לעשות וזה המטפל שלי. וזה לא מראה ולא מילה ולא מבט. זו ההוויה כולה! ואז רציתי אותך שתהיי איתי,שלי... כמו אמא אדמה שאוהבת ומגוננת ומסורה. אבל אני ילדה גדולה ומבינה ורק רציתי שתדעי את כל הדברים!

אמא אדמה... אמא אדמה כל-כך מתרגשת! זכרון: קבוצה של אנשים יושבת בחדר מלון, לחופו של ים המלח. מנחה הסדנה מבקש מכל אחד מהאנשים לכייר בפלסטלינה את משפחתו. אי חום שטוח, מזכיר בצורתו ארון מתים. מעליו פעורה קערה סגולה. בקצה השני מסתלסל עמוד אדום. וביניהם- ארבעה כדורים לבנים... ... טעית בפרוש, אומר לי המנחה. את אמא אדמה. האדמה הטובה, החמה, שנותנת מזון לכולם. את לא צריכה לשנות שום דבר. ואני בוכה. אני בוכה גם עכשיו... אני בוכה כי קשה להפרד מפנטזיה. קשה כמעט כמו פרידה במציאות. תרשמי לעצמך כוכבית בסעיף רגישות ויכולת הבחנה בדקויות. איך אמרת? יש לך את זה? גם לך.

למה בעצם להיפרד מפנטזיה? למה לא להגשים אותה? פנטזיה שלך? שלי? מאיזה מקום היא מגיעה הפנטזיה הזו ולאן היא לוקחת אותנו? לא נוכל להתקיים ללא פנטזיות או להגשים חלק מהן... רחל, כיתבי לי הרבה!!! בבקשה!