בטחון עצמי פתאומי

אני מתקרבת לגיל 40.יש לי מעט מאד חברות נפש ומסתפקת בהן, מאחר ובעבר נכוויתי ואיבדתי אמון באנשים. מאז היותי קטנה תמיד רציתי להיות הכי מקובלת בחברה, בטחוני העצמי היה שואף לאפס למרות שידעתי שיש לי גם לא מעט יתרונות. היום אני מבינה שסבלתי/סובלת מחרדה חברתית. יום בהיר אחד הרגשתי כעין התאבדות, נשבר לי להיות כפי שאני, רציתי שאראה בעיני הסביבה והחברה במובן החיובי, תמיד חשוב לי מה יגידו אנשים, לרצותם, פגיעה ורגישה עד מאד, לכן משתדלת להתרחק כמה שיותר מאנשים בכדי לא להיפגע.רציתי להוציא את כל כישורי לאור, להתבלט, ויהיה מה שיהיה, החיים קצרים. נתתי הרצאה מאלפת בין לבין השחלתי בדיחות, הרגשתי שריתקתי את הקהל. והאנשים שמכירים אותי מקרוב היו בהלם מוחלט. כמובן, שאני הירגשתי בשמים. בטחוני העצמי עלה לא בהרבה, אך בכל זאת אני חושבת ושואלת כל הזמן את עצמי: איזה אומץ היה לי להופיע בהרצאה בע"פ לפני קהל לא קטן שכל החיים היה לי הפחד מאנשים, אולי אנשים יחשבו שהתחרפנתי? מרגישה שזה לא אני, כעין שחקנית תיאטרון, זה לא אמיתי, הצעד והתעוזה שהיתה לי אולי בכל זאת מסתתרת בעייה סמוייה שנמצאת בתוכי? מצד אחד אני מרגישה נפלא, ומצד שני אני שרוייה בהלם מוחלט, קשה לי לתפקד בבית, כל היום חושבת איך עשיתי את זה, זה לא אני, מה יגידו אנשים וכד'. הרגשות שלי מעורבבים בין אושר עילאי לבין שאולי יש לי בעייה ומה יגידו אנשים, כי הרי מכירים אותי עשרות שנים את נורית האחרת. האם אני נורמלית??? סליחה על כל האריכות ואודה לכל מנהל הפורום שיתנו את דעתם על הנושא הנ"ל. רב תודות.

שלום נורית, את מתארת חוויה מתמשכת של חוסר בטחון ופגיעות. ופתאום, על רקע החווייה המתמשכת הזו, עולה על הבמה נורית אחרת... אני מאמינה שה'נוריתיות' האלה קשורות זו לזו ו'מכירות' זו את זו טוב יותר משאת חושבת. אבל כרגע, את מרגישה חוויה של חוסר אינטגרציה בין החלקים השונים שנמצאים בתוכך. זה מבלבל, אבל זו יכולה להיות גם חוויה מרגשת מאוד ופתח להתנסויות חדשות. לטעמי, זהו זמן מצויין לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולברר לעצמך את המורכבות הזו לעומקה. אם האפשרות הזו מעניינת אותך, את מוזמנת להרחיב איתנו את הדיון בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום רב. תחילה תודה על תגובתך המהירה. אני מצד אחד מרגישה מן התרוממות רוח, כאילו ניצחתי את ה"מחלה" שתמונה אצלי בתוכו ( ביישנות, חוסר בטחון וכד'??) ומצד שני, אני נזכרת בהרצאה שנתתי - אני מתכווצת מפחד. כאילו זאת לא אני. האם זה נורמלי מצידי לשבור מחסום שהיה אצלי עשרות שנים? בלי שום טפול פסיכולוגי, בלי כדורים, סתם עבודה עצמית,להשתנות מקצה לקצה. לפני שהופעתי הייתי: מאד מאד עצורה, סובלת מחרדה חברתית, עד היום נשארתי באותו הדיעה: שאנשים מאכזבים, דיכאונית. ויום בהיר אחד אמרתי לעצמי: "אני אראה להם מי אני, האנשים לא פחותים ממני, שיראו את כשרונותי, שיראו מה אני שווה, כי אני רוצה עד מאד להרגיש שווה ומקובלת, כי השנים רצות ובן אדם לא חי לנצח, והנה, היתה לי הזדמנות פז להוכיח את הידע שלי בנושא.קשה לתאר את האושר שהרגשתי אותו רגע שריתקתי את הקהל, וקיבלתי תגובות מאד חיוביות גם לאחר ההרצאה וגם טלפונית הביתה. מצד שני, אני שואלתי את עצמי: האם אני נורמלית?????? ועתה, מעניינת אותי תגובתך. תודה רבה.

שלום נורית, אני מבינה את ההרגשה המורכבת הזו, כאילו זו את ולא-את בו-זמנית... זו בהחלט הרגשה נורמלית, אך היא גם מורכבת ומבלבלת. אני מציעה לא להישאר לבדך עם החידה 'מי אני': האם אני הדוברת המרשימה על הבמה, האם אני האישה הביישנית והסגורה שהייתי עד כה, האם אני גם וגם, האם יתכן גם וגם... במקום לתהות בדברים לבדך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, אורנה