ייאוש
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני בבעיה חמורה. אני שונא תאנשים בעבודה תאנשים בלימודים ובכלל אני שונא לקום בבוקר בגלל שאני צריך למקומות האלה שאני מרגיש אנגריה שלילית שם. עזבתי תפסיכולוג שלי כי הוא לא אמין שטחי ולא ממש אכפת לו ממני. יש לציין שיש לי חברים אבל יש לי בעיה חמורה להתחבר עם אנשים שאני לא מוצא משהו משותף איתם ואז זה הופך לשנוא לראות אותם אני לא יכול לסבול את זה.הקטע שאין לאן לפנות בעזרה כי הפסיכולוג לא עזר(הוא הכריח אותי לדבר איתם וזה לא עזר) ואין לי כסף בלאו הכי לא לפרטי ולא לקופח ששם כידוע הפסיכולוגים הכי גרועים ומזלזלים.
יואב שלום, מהדברים שלך אני שומע שבעיקר קשה לך כשיש דברים לא ברורים, אפורים. המפגש עם אנשים שאין לך משהו משותף איתם הופך לכואב ושנוא, במקום שיישאר סתם, פרווה. כתוצאה מכך העולם הופך עבורך למקום שיש בו או טובים או רעים. הבעיה במצב כזה היא שבמוקדם או במאוחר יותר ויותר מקומות הופכים לבלתי נסבלים עבורך. ומכאן הייאוש והכעס הרב שאצלך. אני ממליץ לך כן לנסות להכנס לטיפול, למרות הקושי הכרוך בכך עבורך. כי אתה מתאר משהו די מוכר - ללכת לטיפול פרטי זה משהו שאתה לא יכול להרשות לעצמך וטיפול שאתה יכול להרשות לעצמך בטח לא שווה. נסה לבחור איזה מהאפשרויות יותר נסבלות עבורך ופנה לשם. ורק במאמר מוסגר, במסגרות ציבוריות כגון תחנות לבריאות הנפש וקופות החולים, נמצאים פסיכולוגים לא פחות טובים מהמסגרת הפרטית, ולעיתים גם יותר טובים. בהצלחה יואב, דרור
חח אכן זה הבעיה שהפסיכולוג שלי קבע שיש לי. אבל הוא גם מטורלל -הוא לא זוכר כלום מפגישה לפגישה (כל שבוע) והוא הכריח אותי לשכב עם בנות שאמרתי לו שאני לא נמשך(עם ויאגרה) אין לי כבר אמון באף אחד זה בעייתי הגדולה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
