לליאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ליאת שלום, כפי שכתבתי אתמול לאורנה,היתי אתמול ביום המבחנים ולא עברתי אותו, ואומנם לפני שהלכתי אמרתי ש'יהיה מה שיהיה' ואוכל לקבל זאת כניסיון למבחנים הבאים,וזה גם מה שניסיתי לשכנע את עצמי כשהודיעו לי שלא התקבלתי,אך ככל שהזמן עבר תחושות התסכול,היאוש והכישלון-רק גוברות,ולא נעים לכתוב זאת,אך גורמות לי להרגיש כ'אפס מאופס' -וכמישהי חסרת סיכוי,וזו תחושה נוראית שלא נותנת כמעט מנוח,למרות ש.. (כפי שציינתי בעבר)..אנשים כלפי חוץ לא יבחינו כ"כ בכך- במה שמתרחש אצלי בפנים. לא שכחתי שאמרת שאינך נותנת עיצות,אך אשמח לתגובתך בעיניין זה. בתודה מראש, משתנה
ערב טוב משתנה, ברוח ימים אלה, הייתי מקימה "וועדת חקירה" פרטית, שתבדוק את המחדלים והכשלים שהביאו לתוצאה הסופית. נסי להתבונן וללמוד היכן התגובות שלך שרתו אותך היטב והיכן פחות. תחושות ייאוש וכישלון הן לוקסוס שאינך יכולה להרשות לעצמך עכשיו, שכן הן פוטרות אותך מעבודה (תרתי-משמע). האמירה 'אני אפס מאופס' מרמזת על כך שאין טעם להתאמץ כי התוצאה ידועה מראש. גם זו עמדה מתפנקת, הפוטרת אותך מאחריות. המשיכי לשלוח קורות חיים (רק לעבודות שאת באמת מתאימה להן!), להתראיין ולהתאמן עד שתימצא העבודה המתאימה לך. יגעת ומצאת - תאמין! בהצלחה ליאת
אולי יותר נכון אם היית כותבת 'התחילי לכתוב קורות-חיים' ולא 'המשיכי...',כי עקב היאוש התמידי שאני נתונה בו ושהחריף כעת,הפסקתי לגמרי לשלוח קו"ח,וזה לא היה דבר שכיח ששלחתי קו"ח לאותה משרה,וגם היה עקב ',לחץ' ותמיכה של קרובת משפחה לעשות זאת; אך איך אפשר לשלוח קו"ח ולשווק את עצמי למעסיקים פוטנציאליים כשהפסקתי לגמרי להאמין בעצמי ולפי מה שקלטתי גם בני- המשפחה הפסיקו להאמין בי?ואיני מאשימה אותם בכך - כי ברור שאף אחד לא ירצה אחת כמוני, שלא מצליחה בשום-דבר,ואני מרגישה שכבר נהפכתי ללא יותר מאשר 'נטל' על כולם.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
