קנאה

היי, אני מטופלת כבר 4 שנים, כאשר המערכת היחסים עם המטפל שלי מלווה בחיבה רבה. אבל............ עדיין כשאני רואה מטופלת צעירה כמוני, אני מרגישה מועקה רבה שיש עוד מטופלים שהוא אוהב. מתי מתגברים על זה? הרי ברור שיש עוד מטופלים, אך כשלא רואים אותם שוכחים. אם רואים אותם נזכרים וזה פוגע. אגב זה לא תקף עם מטופלים המבוגרים ממני.

היי דרור, בהמשך לשאלתה של מטופלת, ברצוני לדעת אם קיימת שיטת טיפול חדשנית כזו שבה המטפל משתף הרבה בדברים משלו, כולל לספר על מטופלים אחרים בפירוט אם הוא נשאל על כך. האם זה מומלץ? הרי זה מייצר קנאה! מה החשיבה שעומדת מאחורי זה? לתשובתך אודה מטופלת 2

למטופלת 2 שלום, באשר לחלק הראשון של שאלתך, קיים זרם עכשווי, הנקרא התייחסותי או אינטרסובייקטיבי שחלק מהתפישה הטיפולית שבו היא שיתוף של המטפל, או בתרגום חופשי "חשיפה עצמית". באשר לחלק השני של השאלה אני לא מכיר גישה ששמה לה כמטרה לספר על מטופלים אחרים ואני גם לא יכול לומר מה התועלת בכך. אם זה משהו שקרה לך, וזה מפריע לך ואת לא מבינה למה זה הועלה, אני ממליץ שתדברי על זה. אגב גם אם משהו שהמטפל מספר על עצמו מרגיש לך לא מתאים או לא מקדם את הטיפול גם זה נושא לשיחה, אפילו שזה מוכר ומקובל. מקווה שעניתי לשאלתך, דרור .

למטופלת שלום, הנושא שאת מעלה מוכר ומובן מאוד. זה משהו אחד לדעת שיש עוד מטופלים, אבל אפשר לא לחשוב על זה, למחוק את הקיום שלהם. זה יותר קשה כשרואים אותם. אז עולים שאלות את מי הוא מעדיף, האם אני מעניינת אותו וכו'. כאן יש חשיבות טיפולית לסוג השאלות שעולות והרקע להן. ייתכן ומדובר בתחרות, מי שווה יותר, כמו תחרות בין אחים על אהבת ההורים. אפשרות אחרת היא של תחרות עם נשים אחרות מול גברים. בכל מקרה זה בא לידי ביטוי בטיפול אבל זה משקף קונפליקטים שלך גם מחוץ לחדר הטיפולים. לכן זה לא עובר מעצמו, וגם לא צריך, צריך להשתמש בזה כרמז לנושא טיפולי מרכזי עבורך, תביאי את זה לטיפול, זה חשוב, דרור