לאביב

בוקר טוב. דבר ראשון תודה על השיחה משלשום.אני יודעת שקצת גלשנו והשתעשענו ולא כל מה שדיברנו רלוונטי להפרעת אכילה,אבל לי השיחה מאוד עזרה לצאת מהמצב שהייתי בו באותו רגע.שוב תודה מכל הלב. בכל אופן,פניתי לטלי וקיבלתי מספר טלפון של מישהי.אני לא מצליחה לתפוש אותה כי היא פנוייה בשעות שאני לא יכולה לגעת בפלאפון(את יודעת..).אני אנסה שוב היום. את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה , אבל אני כן רוצה טיפול. אני חייבת להתחבר לחלק שבי שכן רוצה להחלים(שמאז ומתמיד היה דומיננטי אצלי).אני חייבת לנסות ולראות מה יש בחוץ.הבולמיה לא תברח.היא תחכה עד שאני אבחון את האופציות. אני לא יכולה לדעת שאני רוצה להיות חולה , כי אני לא יודעת איך זה להיות בריאה.אני לא זוכרת,ומה שאני כן זוכרת אני לא רוצה.אני חייבת לעצמי את התחושה של לפתוח דף לבן וחלק. אני חייבת לעצמי לנסות להחלים מאחר וגם עם המחלה אני לא מצליחה להתנתק מהעולם. אני עדיין מתענינת בלימודים גבוהים ובטיולים בחו"ל ובכל מיני דברים שכדי להפיק מהם את המירב ,אני אמורה לבחון את האופציה של לחיות בלי המחלה הזו. אז אני חוסכת כסף לטיפול.יש לי כבר לכמה פגישות.אם לא ילך-אני אתחיל טיפול התנהגותי בצבא-להשתלט על מחלה גם אם במחיר של לרמות את עצמי.כשאני אצא מהצבא-אני אתחיל טיפול רגיל , אולי אפילו דרך קופ"ח. ההורים שלי לא חייבים לדעת מה אני עושה דרף קופ"ח,נכון?

היי, בוקר טוב. תודה על מה ? שוב אני חוזרת על עצמי, אבל אני לא עושה כלום חוץ מליהיות שם ולהקשיב מעבר לקו הפלאפון או האינטרנט, והלוואי ויכולתי לעשות יותר, אבל אני לא, אז באמת באמת אין בעד מה. מי אמר שאנחנו חייבות לדבר רק על הפרעת האכילה ? היה לי כיף לדבר איתך גם על דברים אחרים, ואולי זה דווקא טוב לראות, שיש דברים אחרים מעבר לאכילה - הקאה ולבולמיה, שלפעמים יכולה למלא את כל היום למשך הרבה זמן, ואז באמת אנחנו שוכחים שקיימים דברים אחרים. "את יודעת...הגעתי למסקנה שאני עדיין לא שלמה במאה אחוז עם החלמה.אני עדיין מסרבת לוותר על יתרונות הבולמיה .." - באמת תהיתי ביני לבין עצמי מתי תהיי מוכנה להודות בזה, אני הרגשתי את זה אני חושבת כבר מהשיחה הראשונה איתך, וניסיתי לרמוז לך על זה, אבל את נורא כעסת עליי, ונשבעת והבטחת, בכל מקרה, זה באמת לא משנה לי כלום, כמו שאמרתי לך כבר הבחירה הסופית היא שלך, אני יכולה לשתף אותך בקשיי התהליך ובכיף של הנקיון, לא להחליט עבורך, ואני בכל מקרה פה בשבילך, אפילו סתם לדבר, לשפוך את הלב, גם אם בחרת בינתיים להישאר עם הבולמיה. גם אם את לא מוכנה לוותר עליה עדיין. אני יכולה לקבל אותך גם עם ההשלמה הזו עם הבולמיה. יהיה לי חבל כי את בן אדם חכם ובאמת מגיע לך דברים אחרים כמו לימודים גבוהים וחו"ל, ואפשר להשיג אותם גם עם הבולמיה נכון, אבל מגיעה לך איכות חיים אחרת, לכולנו מגיע, ואפשר להשיג את זה עם המון מאמץ וקשיים, אבל אני באמת מקבלת אותך כמו שאת, ואני פה מעבר לקו בשבילך כמעט תמיד, לא מנסה לשנות, לא מנסה לתקן, רק מנסה להגיד מה אני מרגישה. בנוגע לקופ"ח, לא ההורים שלך לא ידעו כלום, כשאת משתחררת את נחשבת בוגרת, יש לך כרטיס קופ"ח משלך, והוא נפרד מהמשפחה שלך, ולא קשור אליהם. זה לא כמו לפני הצבא שאת שייכת לקופ"ח של ההורים, את יכולה אפילו לבחור להיות בקופ"ח אחרת משל ההורים, ואין שום בעיה עם זה. אביב.

קראתי את מה שכתבת, ולא יכולתי להמנע מחיוך:) דבר ראשון,אני מודה לך כבן אדם.את לא מכירה אותי.את לא חייבת לדבר איתי, ואת בכל זאת עושה את זה.להקשיב לי מעבר לקו הטלפון או האינטרנט,זה אכן כל מה שביכולתך לעשות,אבל זה ה-מ-ו-ן.את כל השאר-תשאירי לי.כל השאר-באחריותי בלבד.אז שוב תודה,והגיע הזמן שתקבלי אותה כבר וזהו:)))))) את צודקת.העניין הזה שאני לא שלמה עם רעיון ההחלמה הוא באמת הארה חדשה שהייתה לי.אוקיי...את היית שלמה!את בכל רגע רצית לצאת מזה ולא היו לך הכוחות ולא הזמן! אבל זו הייתה נקודת המוצא שלך... אני מכירה בזה שנקודת המוצא שלי מעט שונה.אני מבינה כרגע שאין לי רצון של 100 אחוז להבריא.באותה מידה אין לי רצון של 100 אחוז גם להיות חולה.את מבינה את כוונתי? אבל יש לי מספיק כוח לנסות ולצאת מזה גם עם 50 אחוז מוטיווציה.אני פוחדת מהמחלה וחוששת מאוד ממה שקורה לי.אני מאוד רוצה לחיות בלי ההרגשה הזו,ולכן אני מוותרת על יתרונות הבולמיה. אני לא פוסלת שום דבר.הרבה אמרו שהרבה יותר טוב בחוץ.אני אבדוק את זה.בכל הכוח אני אבדוק את זה.אני חייבת לעצמי לפחות את ההרגשה שבדקתי הכל: בדקתי איך להיות חולה,ובדקתי איך להיות בתהליך החלמה(ואולי אפילו "בריאה").רק אז אני ארשה לעצמי להחליט מה אני רוצה מהחיים. את וטלי אמרתן שעם כל החלטה אני אצטרך לחיות ולהתמודד,גם עם ההחלטה להשאר חולה. איך אני יכולה להשלים ולחיות עם החלטה שלא בדקתי את הצדדים האחרים שלה? זו נקודת המוצא שלי: תשאלי אותי אם טוב לי?לא יודעת! תשאלי אותי אם אני רוצה לחיות עם זה?לא יודעת!מה שאני כן יודעת שאצלי אין "חצי-חצי".אם אני אמשיך לחיות כפי שאני רוצה-אני חייבת להחלים.ואם לא-אני אוותר על הכל(עוד דבר שאני לא שלמה איתו בלהיות חולה). בלבלתי אותך?אני מבינה ... גם אני מבולבלת וזה נראה לי טבעי.אילו הרהורי הנפש.אין לך מה לדאוג.את לא צריכה לשכנע אותי להחלים.אני משוכנעת לבד.גם אם אני אגיד לך שלא-אני תמיד אנסה להחלים. אני מבינה את הקושי שלך להבין אותי.נקודת המוצא שלנו שונה.יכול להיות שאת לא מבינה איך אפשר לנסות להחלים עם הספיקות הללו. אז מבחינתי,אפשר. סליחה אם נשמעתי קצת לא נחמדה.רק שאני עובדת על ההודעה עכשיו אני שמה לב לזה. ממש מצערת.

אני מקווה שלא הייתי שוב כהרגלי בוטה מדי, אבל באמת רק ניסיתי להראות לך שאפשר, במידה ותחליטי שאת רוצה, וההוכחה הכי טובה היא אני. כבר 23 ימים נקיים !!! נראה לי גם שהיום אני אפסיק לעשן, מה זה סיגריות סך הכל, אותו הרס עצמי כמו הבולמיה, דבר שלוקח ממני את האויר לנשימה שאני כל כך צריכה, מחליש ומסחרר. אביב.