הי ליאת

אז ליאת יקרה, איך יוצאים מהרגשת הבדידות הזאת שתמיד נמצאת מסביב? איך מפסיקים להרגיש כעס אינפנטילי על החברים שבעדיפות הראשונה שלהם בני הזוג והילדים ולא אני? או יותר נכון כעס אינפנטילי על כך שהם נמצאים במקום שאני לא מצליחה להגיע אליו אבל צופה בהם חיים אותו? נמאס כבר משבתות בודדות בגלל שכולם נמצאים רק עם המשפחות שלהם. אני באמת אוהבת ושמחה עבורם אבל כבר לא יכולה לסבול אותם בגלל המצב שבו אני נמצאת, בגלל שני עולמות מאוד שונים שכבר לא מתחברים.

דנה יקרה, מעניין שדווקא רגשות עמוקים ומשמעותיים כל כך, כמו כעס, עלבון או קנאה נתפסים בעינינו פעמים רבות כמשהו לא לגיטימי, אינפנטילי או לא תואם. מסתבר שמדובר ברגשות עוצמתיים, אנושיים, המהווים חלק מהקיום האנושי בכל גיל. ההשוואה לאנשים אחרים יכולה לעורר בכולנו תחושות קשות של החמצה, חוסר ערך וכישלון. תחושות אלה יתעוררו ביתר שאת אצל מי שממילא לא עומד בציפיות שלו מעצמו. במקומך, לא הייתי נאבקת בתחושות הללו, אך ממקדת את המאמצים במציאת דרך להעניק לחייך תוכן ומשמעות ללא קשר למה שקורה בחוץ. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי בו אפשר לברר סוגיות אלה בנינוחות. שבת שלום ליאת