בכי של מטפלת

היי ליאת, חזרתי לספר לך מה קרה השבוע. חשבתי על מה שאמרתי לי שבוע שעבר, וניסית השבוע לזרום יותר. אז דיברתי איתה יותר, עם פחות התנגדות, ויותר שיתוף פעולה. הרגשתי מצד אחד קצת נחת שיכולתי להביא קצת ממה שכואב לי וממה שאני מכינה לדבר עליו במשך השבוע, אבל אף פעם לא יוצא לפועל. הבעיה שיש נושא אחד, שנורא כואב לי איתו, ובכל פעם שאני מדברת עליו היא מתחילה לבכות. היא מנסה להסתיר אבל בשלב מסוים היא לא יכולה. הבכי שלה אומר לי הרבה אבל זה עושה לי יותר כאב, ואז אני מנסה לברוח מהשיחה, להפסיק אותה.... היא מנסה לחבק אותי, אבל אני רק נותנת לה את היד. היא אומרת שיש לי המון בפנים ואני מוציאה את זה בצורה נורא חזקה ורגישה. אני בורחת מהרגשות שלי, מונעת מעצמי מלבכות מולה, נחנקת עד כדי אובדן נשימה, אבל לא נותנת לעצמי להזיל דמעה. אז השאלות שלי: -למה אני לא מרשה לעצמי לתת לה להתקרב (כי אני מרגישה שאם תחבק אותי, אני לא אשלוט בעצמי, ואני אבכה)? -למה אני מסרבת לבכות בפניה? האם זה גם ענין של להתמסר?ולהגן על עצמי? -למה הבכי שלה עושה לי רע? -ואיך אני אמורה להתייחס לבכי הזה? האם זה טבעי? מקובל? תודה ושיהיה לך שבוע מוצלח וכיפי.

אני חייבת לציין, שלפעמים נדמה לי שיש לנו אותה מטפלת, ושאת ממש "כפילה" שלי. את מתארת תחושות ושואלת שאלות מאוד דומות לשלי.. ואני עוקבת אחר הודעותייך כאן בסקרנות רבה... הפגישה האחרונה שלי עם המטפלת, היתה פגישה קשה, פגישה שהדמעות התפרצו למרות שניסיתי לעצור, פגישה שבה כאב ישן עלה והכאיב שוב. ובאותה פגישה, גם המטפלת שלי הזילה דמעות. היא לא מסתירה.בעבר אמרה לי שאני מרגשת אותה ,בכמה סיטואציות. מצד אחד זה קצת מחמם את הלב שהיא מזדהה איתי וכואבת את כאבי, אך יחד עם זאת זה מבלבל קצת, אני לא יודעת איך "לאכול" את זה. ואולי ליאת תאיר גם את עיני בנושא. אני אומרת לעצמי שגם היא עשויה מאותם חומרים אנושיים, ובכל זאת קשה לי כשהיא מזילה דמעות. כשמשהו מרגש אותנו, זה אומר לדעתי שהוא "נוגע" אצלנו במשהו. כנראה שהדברים שלנו נוגעים בנקודות הרגישות שלהן........ ההתרגשות /הבכי שלה נראית לי לפעמים כמו חולשה שלה. ואני צריכה אותה חזקה......... לפעמים אני חושבת שאולי זה מקור הבעיה, כי גם הבכי שלי נתפס כחולשה שלי. אני בוכה כי זה מתפרץ ולמרות שאני שם כבר כמעט שנתיים, אני עדיין מנסה לעצור את הדמעות, לחנוק את הבכי. עדיין מתעצבנת כל פעם שאני בוכה שם. ליאת - אף פעם לא דיברתי איתה על זה. אני תמיד מתעלמת כאילו זה לא היה ,ורק לאחר הפגישה חושבת על זה. את בטח ממליצה שאדבר איתה ............??????? מצטערת שהתפרצתי. הנושא הזה מעסיק קצת גם אותי.......... טל

א.פ.ס.ח שלום, לדעתי בכייה של המטפלת שלך עושה לך רע,כי (לדעתי) אנו רוצים לסמוך על המטפלים שלנו שיהיו 'קרש התמיכה' שלנו,כאלה שנוכל 'להישען' עליהם כשקשה לנו,כשנושאי השיחה קשים וכו',וכשמטפל/ת בוכים זה אומנם הופך אותם לאנושיים,אך גם קצת לחלשים-בעינינו- כי בכי מסמל חולשה בד"כ (לדעתי); ולכן אולי גם לך קשה לבכות,בגלל זה ובגלל שאולי אינך רוצה עדיין להיכנס לעומק הנושא.{אני יודעת שלי קשה לבכות ליד אנשים,ובטיפול (אלא אם זו 'התפרצות-רגשות),בגלל הפחד שאראה חלשה ו'אראה רע' ליד אנשים}. לדעתי כשמטפלת בוכה מנושא מסויים,זה אומר אולי שלה יש נושא אישי כואב שלא טיפלה בו ושמשהו בך - בסיפורך - מזכיר לה אותו,ולדעתי זה אומר שהיא לא יצרה את ההפרדה שצריכה להיות בין חייה לבין חיי המטופלים שלה,וזה לא טוב,כי אז היא לא בדיוק יכולה להיות נייטראלית,ואולי גם לא לאפשר לך את 'תהליך ההעברה' הנורמאלי שאמור לקרות, אני חושבת שזה קשור גם להבדל שבין 'אמפתיה' לסימפטיה',אך איני בטוחה בזה,וכל מה שכתבתי כאן זו דעתי בלבד. גם אני לא היתי מרגישה כ"כ נוח אם המטפל/ת שלי היו מחבקים אותי(אלא אם זה טיפול של שנים,עם קשר מיוחד מאוד,ואלא אם יש 'פריצת-דרך'-סיבה מיוחדת לחיבוק),כי זה כמו 'חדירה לפרטיותי'. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

אני מאוד חסומה רגשית. לא בוכה אצלה אף פעם ותמיד מספרת על מה שקרה לי כאלו ראיתי סרט. המון פעמים אני מבינה שקרה משהו נורא רק לפי הבעות הפנים שלה ולפעמים גם הדמעות. דווקא הבעת רגשות מהצד שלה מצליחה לחבר אותי יותר אל עצמי. כשאני רואה אותה מגיבה בצורה רגשית קשה לי עם זה, אבל הקושי נובע בגלל שזה מחבר אותי ישר אלי. סתם נקודה למחשבה. ולמשתנה, לדעתי אפשר להתרגש מסיפור של מישהו, או לכאוב סיפור שקרה למשהו שאנחנו מכירים וקשורים (כמו למטופל) גם אם לא קרו לנו דברים דומים, או גם אם קרו דברים דומים אבל הם פתורים אצלנו. לר קרה לך שראית בחדשות ילד במצוקה והזלת דמעה?

לדנה שלום, את צודקת בהחלט,ברור שאפשר להתרגש מסיפור של מישהו אחר גם אם לא קרו לנו דברים דומים,כמו אפילו לבכות מסרטי דרמה עצובים - דבר שאני 'אלופה' בו {אך מה שמוזר זה שלבכות מסרטים עצובים הרבה יותר קל לי,מאשר לצחוק מסרטים וסדרות מצחיקות}. זו פעם שניה היום שבלי לשים-לב אני 'מקבעת' את מחשבתי לכיוון אחד,ולא חושבת שיכולה להיות אופציה נוספת,אלא 'במבט-לאחור',אך כעת אני רואה שטעיתי. משתנה

שלום לא.פ.ס.ח ולמשתתפים האחרים, משהו באופן בו סיפרת את הדברים השאיר אותי בהרגשה לא נוחה. גם אני מסכימה שהתרגשות אצל המטפל היא דבר לגיטימי ולפעמים בלתי נמנע, אבל כשאת אומרת "בכל פעם שאני מדברת על (הנושא ההוא) היא מתחילה לבכות", יש כאן בעיה. יש בעיה, כי אנחנו לא אמורים להיות עסוקים בחדר בלשמור על המטפל שלנו, אלא להרגיש מוכלים ומוחזקים. אם זה היה קורה פעם אחת, ניחא. אבל אם את מתקשה להעלות את הנושא כדי לא להכאיב לה או כדי לא לראות אותה במצב כה שברירי, פעם אחר פעם, יש מקום להעלות בפניה את הטיעון הזה, ולחשוב יחד על פתרון שיוכל לפטור אותך מהאחריות למצבה הרגשי. השאלות שאת שואלת חשובות מאד. אני מסכימה שקשה להתמסר לעבודה טיפולית מול מטפל שלא מצליח לעמוד בתכנים שעולים בחדר. אגב, תגובתה של המטפלת אינה מעידה בהכרח על איכותה כאשת טיפול או על מקצועיותה. לכל מטפל יש את ה'בטן הרכה' שלו, וכנראה שלא תמיד אנו יודעים עליה מראש. מקווה שתמצאי את הדרך לדאוג לעצמך למקום בטוח. ליאת