לליאת

ליאת שלום, הצורך לכתוב לך הגיע בסוף הרבה יותר מהר ממה שחשבתי,ותאמיני לי שעכשיו אני הרבה יותר 'זהירה' במה שאני כותבת. אך למרות הכל חשוב לי לומר זאת שהרגשתי הערב(כמו בהרבה פעמים אחרות)שאני ממש שונאת את עצמי,וזו הרגשה נוראית שאיני מאחלת לאף-אחד,כי אני קולטת שחיי כאילו 'על הקרשים',יכול להיות שההגדרה המתאימה יותר לכך היא:שאני שונאת את חיי העכשוויים - מה שהם נהפכו להיות!? מה שאני כן יודעת זה שזה לא אמור להיות כך-שאשנא את עצמי-את חיי(שכוללים את הOCD),אני שומעת איך אחרים מתארים סיפורי הצלחה ויציאה ממשברים קשים בכוחות עצמם בלבד,ואני מרגישה עוד יותר רע,כי אני מרגישה אשמה על כך שאולי איני מספיק רוצה לעזור לעצמי לצאת ממצב זה, אך בפועל-איני מסוגלת לפעול כדי לצאת ממצב זה,וכל פעם שאני מנסה לפעול ומשהו משתבש,אני מרגישה כמו 'משותקת' שאינה יכולה לעשות כלום,ואני מפסיקה גם עם הנסיונות. מראש אני מתנצלת,כי אני בטוחה שכבר התשתי אותך ואת כל המשתתפים,בתיאור 'צרותיי ואבין ליאת אם לא תרצי אפילו להתייחס לדבריי. אך חשוב לי רק שתדעי שאיני מתעלמת מעצותייך ועיצות ה'חברות/ים והוירטואליים' שכאן,כולל לא מהעיצה המרכזית של טיפול דינאמי-שלא אפשרית עבורי כרגע, אני מרגישה כמו 'ספר פתוח' שמתמלא ומתמלא,מרוב העיצות שאני מקבלת ו'שומרת בראש'. {לא שכחתי שביקשו שאנסה לוותר על הגרשיים והמרכאות וניסיתי קצת,אך כעת איני מסוגלת יותר לוותר על כך}. שבת-שלום, משתנה

ערב טוב משתנה, לפעמים, רק כאשר משתררת אפלה מוחלטת אני קמים לחפש גפרורים להאיר את החושך. אולי מתוך הייאוש המוחלט, הגינוי העצמי ותחושת השיתוק, תוכלי לגייס מתוכך חלקים שקצת התעצלו עד היום. נסי להקשיב לאותה מורת-רוח שהתעוררה בך היום, לתת לה תוכן, ולבחון מה אפשר באמת לעשות כדי להאיר אור קטן של תקווה. עצות הן דבר נחמד, אך בניגוד לאוסף בולים, כדאי לעשות בהן שימוש, אחרת הן תופסות המון מקום מיותר (וזאת העצה האחרונה שלי אליך, כי איני אוהבת לתת עצות) :-) ליאת

ליאת שלום, ראשית-כל תודה על תגובתך, שנית - לא מובן לי כ"כ למה התכוונת - מעתה אפילו אם אכתוב ואשאל אותך או אתייעץ איתך במשהו או שאהיה במשבר,לא תסכימי לעזור לי? הפעם נמאסתי עלייך באמת - כי איני מיישמת את העיצות הניתנות לי? (עד כדי כך הגזמתי?) {האם זה אומר שאסור לי לרשום הודעות אלייך יותר?} חבל שיישמתי הערב את הזמנתך מהבוקר,כי אולי אם לא היתי עושה זאת,לא היתי נמאסת עלייך כ"כ. משתנה

שלום לך משתנה, הדברים שכתבה ליאת מלאי צבע ותוכן.. הם עוררו אותי לחשוב על הטריגרים שמניעים לשינוי והדהדו לי ניטשה. האם דרוש 'שפל' כדי שנצליח להגיע להכרעות שמולידות שינוי? (אני חושבת שכן) אולי ההסתפקות שלנו במה שיש מצמיחה לפעמים 'די!' חזק שדוחף קדימה. אבל לפני כן יש התכנסות פנימה.. קחי לך את הזמן לטלטל קצת את הספינה שלך אין כמו שתיקה להוליד מחשבות חדשות.. ברשותך, אוסיף כמה משפטים משלו, משל ניטשה "וכה אמר זרתוסטרא לעם: הגיעה עתו של האדם להתוות לעצמו מטרתו. הגיעה עתו של האדם לשתול את נטע תקוותו העילאית"... "נדרש תוהו ובוהו בתוככם פנימה, על מנת שתוכלו ללדת כוכב מרקד. אנוכי אומר לכם: עוד יש עימכם תוהו ובוהו!" מאחלת לך שהבלבול שבפנים יוליד כוכב מרקד שתצליחי לשתול, א?ת ולא בשם ה-OCD, את נטע תקוותך העילאית מאחלת לך תשוקה לחיים עשירים וכוח להכריע מתוך התוהו ובוהו לילך.

לא כל עצה ראויה, ובטח לא עצות וירטואליות שמתייחסות לחלק מאוד צר בעולמך. גם טיפול דינאמי לא יהיה זה שישנה אותך - בתוך טיפול *את* היא זו שתצטרך להשתנות. תתחילי לברור לך מה מתאים לך ומה לא. נוח לך עם גרשיים אז תחיי עם גרשיים, תפסיקי להשתנות ברגע על פי כל שטות שנזרקת לך פה. תחיי את החיים. צאי חפשי לך חברים. אמתיים. תתנדבי. גדלי כלב וצאי איתו לטיולים. יש עוד רבים מאין ספור בעולם שנושאים כמוך את הכפייתיות אבל לא תולים בה את ה כ ל. בואי ואטיח בך משהו קשה: נוח לך עם הכפיתיות כי כל עוד היא איתך את מונעת מעצמך לראות את הדברים כמו שהם: בחורה בת 30+ שגרה עם הוריה, ללא עבודה, ללא עיסוקים, ללא חברים. האינטרנט אינו העולם האמיתי. לצורך ההדגשה גם מנהלי הפורום יכולים להיות (באופן פוטנציאלי כמובן), מתחזים שנותנים לך עצות קש. גם אני.