דכאון ותרופות

שלום, רציתי להתייעץ איתך ומקווה שתוכלי לעזור לי. אני בטיפול עקב אובדן הורים בערך שנה (הטיפול). הבעיה היא שהמטפלת רואה שהטיפול אינו מתקדם בגלל אי הסכמתי לקחת תרופות נגד דכאון, דבר שלפי דעתה יכול לתת לי דחיפה קטנה קדימה. אני מנסה להסביר לי, שאני מסברת להגדרת מצבי כדכאון אלא כהחלטה לשינוי בתפיסת החיים אחרי מות ההורים, בגלל המחלה שלהם, הכאב שעברתי בטיפול בהם בעת המלחמה, הכעס שלי כלפי המשפחה הקרובה והסובבים אותי בעת מחלת ההורים וכלפי התנהגותם אחרי המוות......ועוד הרבה דברים. הטענה שלי שאם אני רוצה לצאת ממצב הבדידות שהכנסתי את עצמי בו אני יכולה, אבל זו החלטה אישית. והיא רואה בבדידות הזו ו"הדכאון" כשני הגורמים לבעיה שלי. ואני רואה בכעס כדבר המרכזי והקשר ההדוק שהיה לי עם ההורים מה לעשות? איך להתנהג? מה דעתך ? עניין התרופה שחוזר כל פעם כשאין לנו על מה לדבר התחיל להרגיז אותי!! תודה

שלום שי, ראשית, רציתי להשתתף בצערך על האובדן הקשה שחווית. התמודדות עם אובדן היא התמודדות מתמשכת, ולאורך הזמן מתחוללים בנו כל מיני שינויים (בתפיסת האובדן, בתפיסת עצמנו ללא אהובינו, בתפיסת הסיבות לסגנון ההתמודדות שלנו וכן הלאה). אני חייבת לומר שאינני רואה בסיבות שמנית (בדידות ודיכאון למול כעס על הסביבה ואובדן של קשר הדוק עם ההורים), סיבות כל-כל שונות ומנוגדות לסגנון ההתמודדות שלך. למעשה, הן נראות לי קשורות ונוגעות (לפחות פוטנציאלית). בעיני, כדאי להתבונן בכל האפשרויות, וחשוב לברר מדוע ההתבוננות המשותפת הופכת להתרחקות ולעימות בתוך קשר הטיפולי (האם העימות 'מזכיר' את מה שקורה לך 'בחוץ'?). ספציפית בנוגע לטיפול התרופתי, במקומך הייתי מעבירה את הזירה לשיחת התייעצות עם פסיכיאטרית. פסיכיאטרית מיומנת תוכל לתת לך המלצה, ואת תוכלי לבחור אם וכיצד להשתמש בהמלצה. אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדות, ושלא תדעי עוד צער גדול כל-כך, אורנה