ששש....

שלום אורנה, מה שלומך? רציתי לשאול אותך מה מרגיש מטפל בזמן שתיקה? אני בטוחה שהרבה נכתב כבר בנושא השתיקות, אבל אני לא כל כך מכירה. אני גם לא שואלת על תיאוריות.. מרגישה שאני מעדיפה לא להכיר כדי לא ללכלך את החוויה. רק שואלת לתחושתך היום קצת עייפתי ממני ומהמילים שלי אמרתי לה שאני עייפה מדיבורים. לא סומכת על המילים שלי יותר ועייפה מלשמוע אותי בתוך הראש ועל המסך כל הזמן.. (והנה עכשיו אני מוסיפה לכאן עוד כמה מילים.. צמד העייפים כמה קומות מתחתיי וודאי מנענע בראש ולא מאמין... ממש "הוסף עוד קיסם למדורה"..) אני חסרת עניין. אין לי עניין במה שאני עושה, ומרוב מילים גם אין לי עניין במה שאני אומרת. הפה יבש מדיבורים.. ש??ח?ק?ת?י אותי.. המילים כבר לא מחוברות לחומר הגלם שהוליד אותן.. כל כך רציתי היום קצת שקט... ודווקא היא, הגברת שלי הנחמדה, לא הפסיקה לדבר כמעט לרגע חלק מהזמן לא הבנתי על מה היא מדברת, הייתה לי קצת כמו רעשי-רקע ורק חיכיתי שתסיים.. שתיתן לי לומר כלום בשקט. הדברים היו צפים בי ממילא..הנימוסים הטובים לא היו מאפשרים לי לשתוק פגישה שלמה,.. פשוט רציתי להפוך במילים שלי בשקט. לברור רק את אלה עליהן אפשר לסמוך. לומר רק את מה שעוד לא נשחק. שעוד אמין. שעוד שלי. לא התחברתי היום, והיא התקשתה לחבר אותי. יש ימים כאלה..אני בטוחה.. גם למטופלים וגם למטפלים... אני פשוט חסרת עניין ומרגישה שאני שוקעת בשקט שלי. לא יודעת אם אצליח לקחת אותה לשם.. איך אפשר לבקש הפוגות שקט ארוכות יותר בלי לפגוע? אם רק הייתה יכולה לשמוע אותי מעבר למילים.. שלא אצטרך לשמוע את עצמי. (לילך).

הי לילך. אני לרוב מתנהגת כך בפגישות. ואם היא מדברת (והיא מדברת המון), אז זה כן לפעמים עושה לי רעש בראש. עד שפעמיים עזבתי אותה באמצע דיבור ופשוט קמתי והלכתי. ואם היא שותקת וממשיכה לבחון אותי ולבדוק מתי אני אשבור את השקט, זה מעצבן אותי נורא. אבל תמיד זאת היא שנשברת. (וזה לא כאילו בכוונה תחילה מצידי, אלר פשוט אין לי מה להגיד לה). אז אולי אורנה פשוט עדיף לא ללכת בימים שמרגישי שממש לא בא לנו לדבר? באמת, מה השקט הזה עושה לכם? אומר לכם? ולמה אתם מתעקשים לשתוק מולנו?

ששש..... ו... גם כמה מילים ממני... עד ש... בקטנה... הי לילך יקרה, חשבתי אם להשאיר אותך עם השקט, רק איתו ולא לגעת בכלל בכלל כדי לא להכאיב מידי עכשיו. אז לא אגע ממש... אנסה בעדינות... רציתי לתת לך כיוון, שכדרכו אינו תשובה לשאלה, אך תר אחר שורשה. רציתי לומר, שאני רואה קשר הדוק בין המשפט האחרון והקסום שלך בהודעה הזו, לבין הכמיהה לשקט, לבין תחושת הכעס וההדיפה של הנוכחות שלה, החוויה שלך של הדיבורים הבלתי פוסקים שלה, לבין נושא השרשור המדהים שפתחת בסוף השבוע (משאלת/ חרדת התמזגות / נפרדות). כך הוא בעיניי... לעתים אנו מתאווים להתמזג וזועפים ממש כאשר מרגישים את האחר נפרד... בד בבד, כשהמשאלה מאיימת להתממש מתפתחת לה החרדה ואנו מרגישים כל-כך מעורבבים שאנחנו חייבים להרחיק כדי להרגיש נפרדות... והשקט... לשקט יש כל פעם משמעות אחרת כל פעם מתפתח משהו אחר. כל פעם. עיתוי שונה. רגשות שונים. עוצמות שונות. תגובות שונות. פירושים שונים לרחשי רקע. משאלות. חרדות.... לעתים דבר והיפוכו בכפיפה אחת. צריך ללמוד להקשיב לו, לשקט. לא קל... הו, כמה קשה... בבוא היום, כשתוכלי, כשתוכלי להרשות לעצמך להיות 'מנומסת' פחות, יוסרו חששות, והרגשות הללו יועברו אליה במילותייך. אבל לאט לאט... יכולתי לרשום המון על השקט. אבל... ששש... שיהיה שקט... ששששש.... שלך, ואולי רק בשביל לומר שעברתי כאן, החזיקי מעמד יקירה, אשת האדמה

לילך יקרה, כנראה שבאמת אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים :- ). כמה הייתי רוצה שהמטפלת שלי תדבר בזמן שאני נאלמת (זה קורה לא מעט). שתציל אותי מהשקט שכל כך מכווץ אותי. אבל ברוב המקרים היא פשוט מחכה. אם אשתוק פגישה שלמה, היא תשתוק איתי. פעם שאלתי אותה, מה *היא* מרגישה כשאני שותקת ככה. אם היא מרגישה מצוקה דומה לשלי. היא אמרה שהיא מרגישה חוסר נוחות. קצת חוסר אונים. מאז, אני משתדלת עוד יותר, להימנע משתיקות ארוכות מדי. והמשפט האחרון והמקסים שלך, שריגש גם את אשת האדמה, הוא ה-פנטזיה שלי בטיפול. יתכן והוא משאלת המשאלות של כל מטופל. להצליח להישמע מבלי שנצטרך להשמיע. מאחלת לך שקט. יעלה

הי יעלה, מרגישה קצת לא נוח לכתוב שוב כאן... אאוצ'... חושבת שזו משאלת המשאלות של כל אדם בבפנים העמוק. נראה לי שכל תינוק רוצה שאמא תדע בדיוק מתי הוא נזקק לכל צרכיו ודחפיו 'כאן ועכשיו'. ללא מילים. טוענים שהוא משיג משהו דומה עם ההתחברות הראשונה לשד של אמא. משהו סופר-מיני כזה. אלמנט הישרדותי מחייב ליצירת גרעין של אמון בבני אדם. לא בטוחה באמירה הזו, מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה. מצד שני, אילו היה זה אפשרי, זו פריצה ללא גבולות לתוככנו, לאזורים השמורים ביותר שלנו. שליטה טוטאלית אל מול איבוד שליטה מוחלט, וכאן מתעוררת החרדה. אגב, יש לי ברקורד גם שתיקה של פגישה שלמה. שני הצדדים שותקים. 50 דקות תמימות... מסכימה שהרבה פעמים ייתכן שיש איזה ניסיון להעביר תחושת חוסר אונים שלנו דרך השתיקות. נהנית לקרוא את דברייך, א.ה. שמנסה עכשיו להתאפק לא לדבר יותר מידי על שתיקות והמשמעות שלהן בעולמה. לילך יקרה, רואה את השרשור המעניין מתהווה - תודה לך שוב, וסליחה אם כתבתי מידי... ובאמת שיהיה רגוע יותר

לילך יקרה. מעניין. אני מאוד עסוקה בימים האלה בנושא הזה של המילים. המטפל שלי שותק. הוא לעולם לא מתחיל לדבר לפני.. . וכשהוא מדבר, זה תמיד קצר, ממוקד. הוא כן שומע אותי גם בין המילים. מכיר אותי הכי טוב מכולם. לפעמים אני שותקת, ומרגישה את האינטימיות. זו המיוחדת לקשר הזה בלבד. ולפעמים, בתוך השתיקה, אני מבקשת ממנו מילים. אוספת אותן כמו אוצרות. הופכת בהן במהלך כל השבוע, בין הפגישות. נאחזת בהן. הן "אובייקט המעבר" שלי. פעם היו לי רק מילים טובות. לאחרונה נפל בינינו דבר. המון מילים קשות נאמרו על ידי. גם על ידו. ואל?ה ש?לו?, רצות לי בראש, קודחות. מקלקלות. משכיחות את כל המילים ההן, המיטיבות. ואני... מתגעגעת. מאוד. הדר

ממש תודה... נורא מרגשים אותי כל הגילויים האלה.. תמיד זה מרגיש לי כמו מתנה קטנה, כשמישהו מוכן לתת כך מעצמו ולשתף קצת בתחושות שלו באמת. לא רק דברים שנאמרים לצורך סיטואציה.. נורא מרגש לקרוא.. אני מניחה ששתיקה מתמדת עשויה להעיק ולהכביד הרבה יותר מה"פטפטנית" החביבה שלי.. לא הייתי שורדת 50 דקות של שתיקה, א.ה. איכשהו נדמה לי שהייתי פורצת בצחוק באמצע, מהמבוכה ומהרצון לטשטש את חוסר הנוחות ש"כפיתי" על הסיטואציה. אבל מאוד יכול להיות שהייתי מתקפלת לתוכי, קצת כמו אוריגמי, וקשה היה מאוד לישר אותי בחזרה לדף חלק ונינוח. נורא קשים היחסים האלה... הגבולות ברורים ובכל זאת היחסים קצת פחות.. היא/הוא גם מטפל/ת ואמור/ה להכיל ולא לקחת דברים באופן אישי, אבל גם בן-אדם שצריך להיזהר עליו. היום הרגשתי שאילו רק הייתה שותקת קצת ומרשה לי לעבד בשקט הייתי מצליחה להגיע לשורש העניין. להסביר מה מציק היום... איכשהו הרגשתי שאני צריכה בין המשפטים שלה להשחיל את שלי. שאולי אני מפריעה בעבודת הפרשנות ועדיף להקשיב קצת... טפשי מצידי, אבל איך מבקשים ממישהו להאריך רק קצת את הפוגות השתיקה..? האמת, שאני קצת מתחילה להשתעמם מהנושאים שאני מעלה.. משחזרת את הדברים שוב ושוב ולא תמיד בטוחה שאלה לא זוטות.. מתביישת לדבר עליהם יותר מדיי זמן. מתביישת לבקש ממנה להביא איתי קטעי כתיבה, מתביישת להודות שאני מוכנה גם לצייר/לפסל קצת, להתנסות בשפה שאני עילגת בה לגמרי וחסרת מניירות והגנות.. מפחיד נורא.. (היא מטפלת באמנות) והמילים שלה מרחיקות אותי ממנה.. ואולי זו המבוכה שעושה את זה.. מניחה שרק מילים יכולות לקרב בחזרה ושזה כנראה התפקיד שלי לומר לה מה אני מרגישה..אחרת איך תדע? (אבל זה קשה לי) תודה לכולכן, לא יכולתי לקוות לחבורה יפה יותר של בנות :-) מקווה, הדר, שהזמן יביא איתו רגיעה ומילים טובות יקרבו בחזרה (לפעמים מספיקות ממש מעט מילים של פעם כדי לחלחל לאותו מקום מוכר וחם, שרק מחכה לספוג..) מאחלת שתיקות טובות, של יצירה, לילך.

כמה יפות המילים שלכן... מספרות את הסיפור הפנימי של הדיבור ושל אי-הדיבור... תראו, המטפלת שותקת כדי לא להתערב בתהליך פנימי שאנחנו מאמינים שמתרחש אצל המטופלת, גם אם נדמה למטופלת שפשוט אין לה שום דבר לומר... משהו צריך 'להיבחר' להיאמר, והמטפלת מחכה לו בסבלנות, בתקווה שלא תפריע, שלא תתערב טרם הזמן הנכון. כל-מיני דברים מתרחשים בנפשה של המטפלת בזמן הזה. זו באמת לא התחמקות מתשובה, אלא משהו לחלוטין תלוי מפגש עם האדם המסויים בזמן המסויים שבו הדברים מתרחשים. לפעמים עסוקים במאמץ לזהות מה קורה אצל המטופלת, לפעמים מתמסרים לכל מיני דמיונות ומחשבות ומנסים להבין כיצד הם קשורים, לפעמים מרגישים עצובים, מיואשים, בודדים... לפעמים מרגישים שמחה וגאווה על כך שלמטופלת יש זכות להיות לגמרי עם עצמה בנוכחותנו, ועוד ועוד אפשרויות. לילך, אני מרגישה שאת הכמיהה לשקט, ואת הרצון להיות מובנת באופן מלא מתוך שתיקתך, חשוב להביא אליה. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה זה חשוב, זה ממש הבסיס של הקשר... א.פ.ס.ח, פגישות שלא רוצים לבוא אליהן הן לעיתים קרובות הפגישות החשובות ביותר, ולא הייתי מפספסת אותן... הדר, הגעגוע שלך נגע בליבי... לילה טוב, אורנה

תודה לך אורנה, על תשובה מעוררת מחשבה (באמת..) בכמה שעות מאז הפגישה כבר נבטו להן מחשבות חדשות וקמלו אחרות שבוע שלם לחכות זה המון... שיהיה ליל מנוחה, לילך. נ.ב.- מנצלת את ההזדמנות להתנצל. על תגובה קצת בוטה אולי, מפעם...מזמן.... כשעוד קיויתי לשפעת. סליחה.