חרדות

גיסתי ואני היינו יחד בהריון ראשון. בני וביתה נולדו כמעט יחד. בגיל שנתיים אובחנה ביתה כסובלת מאוטיזם ומצבה בהחלט לא טוב. עברנו תקופות קשות, היה קשה לראות זאת מהצד וקשה לתמוך ביחוד שבני מתפתח בינתים מאד יפה. כעת נולד לי בן שני, כבר כמעט בן שנה ובמשך השנה הזאת אני כל הזמן בחרדה שמשהו לא בסדר. תחילה אמרו לי שיש חשש לבעיה נוירולוגית ושלושה חודשים לא ישנתי ובכיתי כל לילה. זה הסתבר כלא נכון, אחר כך מעקבי צמיחה בטיפת חלב נראו לי לא תקינים (וכששואלים הרבה גם מוצאים רופאים שמתייחסים במלא הרצינות) גם זה מאחורינו. כעת בני הצעיר בן שנה ועדיין לא מדבר. אני כל הזמן דואגת שמא יש לו מה שיש לבת דודתו. התיעצתי עם מומחים שאומרים שהוא עדיין במסגרת העקומות ההתפתחותיות אבל הרי גם את בת דודתו לא איבחנו לפני גיל שנתיים. אני חיה בפחד מתמיד שלא נראה לי שיעבור בקרוב. אני ובעלי, שתיכננו שלושה ילדים כבר לא רוצים ילד נוסף רק מהפחד שמשהו יהיה לא תקין. החרדה פשוט השתלטה על חיי. אינני יודעת כיצד להתמודד איתה. אשמח לתגובה.

ענת שלום, אני חייב לומר שהמצב שאת מתארת נוגע בי ואני בהחלט חושב שהחרדות שלך מובנות. תמיד ישנן חרדות לגבי ילדים וכשהן מתממשות, בעיקר אם זה קרוב אלינו זה מפחיד עוד יותר. אבל לעניין עצמו, הסיבה שלא מאבחנים אוטיזם עד גיל שנתיים היא לא כי אין סימנים לפני כן, אלא שפשוט רק אז ניתן לומר בבטחון רב יותר במה המדובר. לגבי הילד שלך לא שמעתי על דבר שמעיד כי הוא לוקה באוטיזם. גם העובדה שאינו מדבר בגיל שנה אינה מעידה דבר. הרבה ילדים, אינם מדברים יותר ממילה אחת בשלב זה, ולעיתים גם זה לא. אוטיזם גם אינו מתבטא אך ורק בשפה. הוא מתבטא בעיקר ביכולת לבטא רגש. נסי לשים לב האם הילד שלך מסוגל לבטא רגש ולשים לב לרגשות שלך, למשל אם את נבהלת, או אם כואב לך. עד כאן להגיון, אם את מרגישה שלמרות הכל החרדה ממשיכה להציף אותך פני לעזרה מקצועית שם תוכלי לקבל כלים להתמודד עם החרדה ועם מה שנראה לי רגשות אשמה על כך שלך יש ילד בריא ולגיסתך לא. מקווה שעזרתי, דרור

הבעיה היא שבני הבכור התפתח הרבה יותר מהר, ובגיל שנה כבר ידע להגיד את כל החיות בגיל שנה וחודש כבר אמר כן ולא ואילו הקטן בכלל לא אומר מילה. הוא מבין קצת מה שאומרים אבל לא הוראות ממש מורכבות. הוא בוכה אם אני מדברת בקול כועס אבל שוב לעומת בני הבכור הרבה פחות רגיש למצב הרוח שלי. הם בכלל מאד שונים והקטן כל היום משחק לבד עם עצמו ועם צעצועים. אם מדברים אליו הוא מחייך ונחשב מאוד חיכן ו"תקשורתי" אבל העיסוק הזה עם עצמו מאד מזכיר לי את בת דודתו ששרויה בעולם פנימי עם עצמה. כמו שאתה מבין יש סימנים טובים וסימנים רעים ואין הצטברות של סימנים רעים שכבר עכשיו תסמן את המצב כבעיתי אבל גם אין מספיק סימנים טובים שיפסלו את האפשרות. ושני בני כל כך שונים. אני מכניסה את כל הסביבה לחרדות כולל אימי חמותי ובעלי. אני לא מקבלת תשובות מרגיעות וגם לא תשובות מרשיעות (שמבחינתי יהיו סוף העולם) וגם האי ודאות בלתי נסבלת. אני רוצה לקבל חוות דעת מקצועיות אבל הן לא מספיקות לי ואם אינן נחרצות לחיוב אני שוקעת בדיכאון וחוסר שקט קיצוני. אני לא יודעת אם אפשר לטפל בחרדה כי עד שלא נדע שהכל בסדר לא נהיה שקטים