מהר (מדיי?)

לא בטוחה אם זאת בדיוק שאלה או סתם אמירה, אבל נשלח בכל זאת.. אני 3 חודשים בטיפול (חשבתי להביא עוגה לפגישה ה-20, סתם כדי להצחיק את הגברת :-)) גלשתי..נתחיל שוב... אני 3 חודשים עם הגברת, והכל מתקדם נורא מהר. ידעתי שאני "מוכנה" לעבור טיפול ושלא אתנגד הרבה, אבל בכל זאת- איפה כל ההגנות הנפלאות שלי?! "את כולן נשא הרוח את כולן סחף האור".. אני מספרת לה המון, עונה לה בכנות מפליאה על כל השאלות, בפגישה האחרונה אפילו הייתי איתה כמו שעוד לא הייתי עם אף אחד לפניה.. חלשה, מסכנה, עצובה ובעיקר-חסרת אונים. ככה אני כשאני לבד. ככה הייתי איתה, ואני עוד לא ממש מכירה אותה... זה נורא נורא מהר. נורא מפתיע אותי. לא יודעת איך לאכול אותי ככה..(מדאיג קצת אפילו) יש דבר כזה "מהר מדיי"? אולי שווה לי להאט מיוזמתי כדי לבנות הכל לאט וטוב? כדי שלא אתקפל באמצע? כרגע אני מרגישה שאני מנסה להביא את עצמי לאיזו נקודת קצה שתגרום לי להפסיק לדבר כבר... (גם כאן אגב..) ללא הצלחה, כפי הנראה.. שתהיה שבת שמשית נהדרת, לילך.

גם לי מותר לרשום קצת בינתיים? 8-] הי ילדה, את לא יודעת כמה אני שמחה שעברת קדימה. במיוחד עם ההודעה הזו, ההודעה של ה"מהר מידי". באופן מסוים נדמה לי שהרגשתי את החרדה והבהלה מה"מהר מידי" הזה אצלך בשבוע שעבר, הרגשתי אותך רצה ובורחת. או שמא אותי? ;-) אורו עיניי לראות שהגעת לרגש שלך לבד במילותיך, ושפתחת לשם כך הודעה חדשה ומבקשת. המטופלת הזקנה הזאת חושבת, שהכי שאת יכולה לעשות הוא לספר לגברת-מטפלת על ההרגשה והחרדה והבהלה האלה. נראה לי שלא ניתן להכריח ולהאט ביודעין מתוך עצמנו, כמו גם ההיפך, אבל, לדעתי, מצויין לעבוד על שני הכיוונים האלה בטיפול. בעיניי, זה חומר טיפולי מקדם וחשוב מאד. תראי תראי, איזה יופי - אפשר לחבר את זה עם הודעותייך הראשונות: על העבודה שאת מחפשת כדי להתקדם באופן עצמאי בין לבין כדי להאיץ, על ה"שנה ודי", על השימוש בפורום, ושוב חזרנו לנושא השליטה חחח ועוד... את יכולה לראות איך שלאט לאט דברים מתכנסים. זה מסוג הדברים היפים שמגלים בטיפול. ההתכנסות הזאת, והפתיחה וההצטרפות של חומרים חדשים, ושוב, ההתכנסות מחדש... רציתי להוסיף הערה קטנה שאולי תוכל לעזור לך: כשאני מנסה להראות, מתוך הגאוותנות הזו ומבלי דעת, ש"אני לא צריכה אף אחד ונראה לכו-לם שאני יכולה לבד, מי הם בכלל", (זה בא לידי ביטוי גם בעבודה שבטיפול, כמובן), ברוב המקרים זה מגיע למצב של פול גז בניוטרל, או הרס ממשי, ואז... המממ... זה לא הולך, לא עובד. "הקרוסלה, מסתובבת לאן שרק יוצא לה...". כן... אז אני מגלה שאני כזו >< קטנה בעצם, וחייבת את עזרת הזולת, חייבת לקבל דברים מבחוץ, אחרת זה הופך למיחזור תמידי והתוצאה היא עיסה אחת גדולה של ח**... וכשיש עיסה בפנים נהיה מותש ועייף. אין חומרים חדשים בונים. הרציו יודע שאי אפשר באמת לחיות על זבל ורעל. זו אשליה. נו, צריך להרשות לעצמנו להיות מטופלים ובכלל להיעזר. בינתיים רק יודעת לדקלם את זה, בתכל'ס עוד רחוקה הדרך מאד מאד... :-( מתנצלת אם לקחתי את הדברים רחוק מידי, פשוט תיארתי את מה שמכירה מעולמי. ככה בצורה הגולמית שלו. ומייד ארשום לך עוד כמה מילים למטה באהבה. שלך אשת האדמה

ל. יקרה, אל תלכי שולל. ההגנות שלך עובדות היטב. כנות וגילוי לב הם ציוד חשוב בטיפול, אך הם קיימים גם אצל השותקים והמתנגדים. שטף דיבור וכנות מפליאה יכולים גם הם - קצת מפתיע - לשמש הגנה. טיפול, בניגוד לדימוי הרווח, אינו בהכרח מסע ליניארי המגיע מתישהו אל נקודת קצה. הוא דומה יותר -לפחות בעיני - לשוטטות מעגלית, לא תמיד ממוקדת מטרה. במסגרת השוטטות הזו, דווקא בשל היותה מעגלית (אורנה קוראת לזה 'ספירלית') אנחנו דורכים שוב ושוב באותם מקומות (זה קצת גם בשבילך, ME), פוגשים אותם מרובד נפשי אחר, עמוק יותר, שלפעמים מתאפשר ולפעמים לא. הציפייה לאיזה 'מפץ' חד פעמי נורא-הוד היא משהו שאפשר לוותר עליו. מה את אומרת? ליאת

ל., אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת. יש לי הרושם שהבעיה היא לא מהר מידי או לאט, הבעיה היא ההתמודדות עם התכנים בין לבין לבד. כשאת איתה או מולה יש מי שעל ידך (ודרך אגב די עם ה"גברת" היא מטפלת - במקרה שלך גם בהגדרת המקצוע שלה), ובין הפגישות הסערות הרגשיות קצת גדולות עלינו לפעמים ואז אנו נתלים במהירות ובפתיחות ובשליטה/חוסר שליטה. תני לעצמך אל תעצרי. מכשפה