אף אחד לא מבין אותי ואני התייאשתי

העניין שאף אחד לא מבין אותי. זה מה שהכי מתסכל אותי. מישהי במשפחתי (ליאת את יודעת זאת) שחולה במחלה נפשית קשה לא מוכנה לקחת את הכדורים, חרף נסיונותינו הרבים לשכנעה שום דבר לא עוזר, אנחנו מיואשים ,בעיקר אני . לא יכולה להפסיק לדאוג חוששת שהיא תעשה מעשה קיצוני כמו נסיון אובדני ,זה כבר קרה בעבר מספר פעמים חוששת שזה יקרה שוב, אני מודאגת רוב הזמן , חוששת להשאיר אותה לבד. לא יכולה לסמוך על בני משפחה אחרים שישימו לב שהיא בסדר ,מכעיס אותי ההתנערות שלהם וחוסר האחריות למצבה . יכולה להבין אותם שלא קל הטיפול באדם חולה נפש שלא מוכן לעזור לעצמו, אבל בכל זאת כועסת כי בסופו של דבר התיק נופל עליי. הייתי בסוף השבוע אצל חבר שלי הלכתי במטרה לנוח ולהירגע מהלחצים של הטיפול בה,אבל לא הצלחתי להירגע ,אפילו דאגתי יותר מהרגיל כי לא היתי לידה בבית. אני לא רואה את עצמי ממשיכה כך,אלו לא חיים בצורה כזאת. המטפלת הציעה לי דבר כזה: לעבור לגור עם החבר(החבר מאוד רוצה בכך) אבל איני מוכנה עדיין . אני גם כועסת על המטפלת באיזשהו מקום(והיא יודעת...) כי היא לא מבינה אותי וכמה קשה לי לקום וללכת לעזוב אדם חולה במצב כזה.למה זה נראה לה כ"כ פשוט והיא לא מצליחה להבין אותי וטוענת כל הזמן שזה לא תפקידי לטפל בה ושאני צריכה לחיות את החיים שלי,לדאוג לעצמי ולחשוב לעצמי. היא לא מבינה שזה לא פשוט... אוף . ועוד בשורה שאני לא יודעת אם להגדיר כמשמחת .. בפגישה האחרונה שאלתי את המטפלת אם אפשר חיבוק, והיא קמה אליי וחיבקה אותי . רציתי כל כך חיבוק באותו רגע אבל אני גם מרגישה דפוקה שביקשתי, זה מעיד על חולשה ועל תלותיות ואני לא רוצה להיות כזאת. ועכשיו מביך אותי בנוסף לחזור לטיפול... ליאת, את לא חייבת לענות לי אם את כועסת עליי, נתון לשיקול דעתך. כתבתי משום שאני נואשת אבל מבטיחה לא להיעלב אם תבחרי לא לענות לי.

שלום חן, אני ערה מאד לקשיים שלך, ויודעת כמה דאגות מוטלות עליך. יש להניח שתצטרכי ללמוד לתמרן בין הצרכים שלך לבין אלה של בני משפחתך האחרים. טוב שיש לך מטפלת מסורה שמזכירה לך לדאוג לעצמך. החזיקי מעמד ליאת