עדיין בועטת

זוכרים שהתקשרתי אליה ולא הייתה לה סבלנות אלי? אז בפגישה היא אמרה שאני צודקת והיא באמת לא הייתה פנויה. (חשוב לציין שבתחילת שיחת הטלפון אני שאלתי אותה אם היא פנויה...). היא אמרה שהיא יצאה מהשיחה בהרגשה לא כל כך טובה. גם אני לא!!! אמרתי לה שהיא הייתה צריכה להגיד לי שהיא לא פנויה ולחזור אלי יותר מאוחר. עכשיו השאלה היא כזאת: אם גם היא יצאה מהשיחה בהרגשה ממש לא טובה. אז למה היא לא התקשרה? והנה התשובה: לפסיכולוגים *מותר* לטעות אבל *אסור* להם להתקשר להגיד שהם טעו. הם טועים ומשאירים אותנו עם ההרגשה המגעילה הזאת ימים שלמים. ולמה? אתן שואלות? כי יש גבולות. אין מה לעשות. ואגב המשיח הודיע שהוא לא בא מחר. למי שחשב... הדר, היום אני מתחברת יותר מתמיד להודעה שלך שדיברה על הטלפונים. יאלה שיהיה טוב. נורית

נורית, באותה הודעה של הדר, מהשבוע שעבר, היא כתבה, שהפסיכולוג, בנסיון לשמור על ה'חוקים', "מחשבן, מתאפק, מסכן... " (יודעת שהוצאתי את הדברים מהקשרם המקורי). אתן אמנם אומרות את הדברים עם הרבה ציניות, אבל אני רוצה לומר לכן שאני לא מקנאה בפסיכולוגים. לא פשוט להיות במערכת יחסים של שניים, בה אתה צריך להתאפק כל הזמן. בה אתה צריך לבטל את הצרכים שלך, ולהתמקד באלה של מי שנמצא מולך. אני בטוחה שיש הרבה פעמים בהן היא רוצה לומר לך משהו (טוב או רע) ועוצרת את עצמה. מתה להרים אלייך טלפון ולשמוע איך את, ומתאפקת. יושבת לעצמה על הידיים, כדי לא לקום ולחבק אותך. זה לא פשוט. ויכול מאוד להיות, שבתוך הדיאלוג הפנימי הזה עם עצמם, על מה נכון *בשבילנו* ומה לא, הם גם טועים. מאחר שגם הם רק בני אדם, עם כל קשת החסרונות והיתרונות של הטבע האנושי, לפעמים הם מצליחים להודות בטעות, ולפעמים פחות. במקרה השני, זה מצריך *מאיתנו*, את מה שנחסך מאיתנו בדרך כלל, בקשר המוזר הזה, של יחסי מטפל-מטופל, ואנחנו צריכים להיות הבוגרים יותר. למצוא *אצלנו* את המקום לסלוח. לנסות ולזכור, בתוך הכעס, את כל הטוב שקיבלנו, בתוך הקשר הזה. תזכרי כמה פעמים היא היתה בשבילך, עם המשפט הנכון ברגע הנכון. כמה זה לא פשוט, להיות ככה כל הזמן, בשביל מישהו אחר. כמה רצון טוב *באמת*, זה מצריך. ואת הרי יודעת, יהיו עוד כל-כך הרבה פעמים, שהיא תצליח לגעת בך, כמו שרק היא יודעת. לחיי הפעמים הבאות. יעלה

וואוו יעלה!.. לא הצלחתי להתאפק, או "לשבת על הידיים" כמו שכתבת והייתי חייבת לכתוב לך איזה וואאווו ארוך, כנה ומכל הלב.. יש בך כל כך הרבה בגרות, רגישות וחמלה (לא בניגוד לנורית או הדר, חלילה, אני מאוד מזדהה עם התסכול מהחד-צדדיות הזו..) את כל כך צודקת, איך לא עלה על דעתי שהתפקיד שלהם בקשר לא פחות קשה משלי... תודה לך, לילך.

נורית, מעניין, איך אני עסוקה בתקופה זו באותן סוגיות בדיוק. נמצאת במשבר א?מון עם המטפל. פגועה ממנו. מנסה להמשיך הלאה ומתקשה כל כך. בפגישה האחרונה שלי איתו, הרגשתי איך כל אחד מאיתנו מנסה לק?ר?ב את השני חזרה. מצחיק וגם נורא מעורר רחמים לראות איך זה נעשה. כמה זורמות וישירות המילים שלי ("אני רוצה לקרב אותך אלי בחזרה, אבל לא מצליחה להפסיק לכעוס עליך"), וכמה הוא אילם. כל נים בפנים שלו אומר לי: "בואי", או "אני בא", ו....שום מילה. פוחד כל כך, שומר על עצמו.... באיזשהו שלב בפגישה הוא אמר לי: אני חושב שצריך לגשת לעניין המסויים הזה לאט לאט. אני חושב ששנינו היינו אימפולסיביים מדי בשתי הפגישות הקודמות. הרמתי גבה. אמרתי לו: אבל *לי* מותר להיות פה אימפולסיבית, לא?" והוא ענה לי: "נכון, את צודקת". אני שואלת את עצמי מאז (ועצמי לא ממש יודעת מה לענות), אם זו הייתה דרכו להתנצל. ואם כן, למה ככה? למה הוא לא יכול פשוט לומר: *הייתי* אימפולסיבי איתך. או, אני חושב שטעיתי. מה כבר יקרה? זה הרי רק יעזור לי להתקרב. אז נכון, יעלה, קשה נורא להיות בצד השני (מי כמוני יודעת...). אבל לפעמים, המשברים האלה כל כך חוסמים, כל כך מיותרים, כל כך לא מצמיחים. המשבר האחרון שלי גרם לי לרגרסיה כל כך גדולה (גם הש?פ??ע?ת הגיע משם, בחיי. לא סתם התקשיתי לנשום). והרגרסיה הפעם לא נמצאת בשירות שום אגו. לא שלי, וגם לא שלו. ונכון יעלה, בבגרות רבה, ובעזרת מי שדואג כמוך להזכיר לי את זה, אני חוזרת ואומרת לעצמי שכולנו בני אדם, ואנחנו המטופלים צריכים לזכור גם כמה טוב עשו לנו המטפלים בחשבון הכולל. ולקוות לטוב ויהיה טוב הדר

יעלה, את צודקת. הרבה מאוד פעמים היא הייתה מאוד מכווננת אלי. זה לא סוד. אני יודעת את זה. עם המשפט הנכון בזמן הנכון. עם המבט ההוא שאני אוהבת. או עם הצחוק שלה... היא עזרה לי באחד הדברים שלא האמנתי שאני אצליח לעשות. הייתה שם בשבילי באופן מלא. באמת נתנה לי להצמד אליה. עברתי איתה המון חוויות מרגשות, את יודעת... וכן, אני יודעת שאני נמצאת בקשר טוב ומשמעותי. רק שלפעמים אני לא מבינה למה כל הבלאגן הזה צריך לבוא דווקא כשהמציאות מאיימת לקבור אותי תחתיה. הדר, שלי כל הזמן אומרת: "יכול להיות שטעיתי". או "יכול להיות שלא ראיתי אותך נכון". או "יכול להיות שלא הייתי קשובה אליך מספיק". או "יכול להיות שלא קראתי אותך נכון". בדרך כלל היא מוסיפה אחר כך: "את יודעת, זה יכול להיות". לפעמים גם זה מתחיל לעצבן... וכן, הדר, אני חושבת שזאת הייתה דרכו להתנצל. היום ניסיתי לחשוב מה היא הייתה יכולה לעשות שהיה מקובל עלי. והגעתי למסקנה שלא משנה מה היא הייתה עושה זה לא היה מוצא חן בעיני. נראה לי שעכשיו תורי לתת לה להתקרב... אני אוהבת אותה. מאוד. יעלה, *את* יודעת איך אני קוראת לה בליבי... נויה עסוקה היום. אולי היא תבוא יותר מאוחר. יהיה לנו טוב. נורית

נורית יקרה, בנות יקרות, אני יודעת שאין צורך בהתערבות שלי כאן. אני קוראת את הדברים, מהרהרת בהם, מבררת עם עצמי סוגיות דומות גם מעולם החוויה שלי. הכל כל כך שברירי, רגיש, פריך, ושב ונארג מחדש כדי להיפרם ולהתפורר שוב. אני חושבת פתאום על הפורום שלנו, המורכב (גם הוא) ממארג עשיר ומפתיע של אנשים, הנמצאים, כל אחד בבדידותו, במקום אחר על פני הרצף האינסופי, של המסע פנימה. הדיבור הזה, שאנשים חולקים כאן בנדיבות כה נוגעת ללב, מאפשר לכל אחד מאיתנו - ולו לרגע - לעצור, להקשיב, ללמוד, לערוך אומדן זהיר היכן הוא עומד, ולהמשיך הלאה. תודה לכולכן ליאת

וטעות כזאת קרתה לכם? החליפו לשעון קיץ. הגעתם לפגישה במועד. זה יצא כביכול שעה קודם. גם המטפל/ת וגם המטופל שלפניכם התבלבלו. לא עונים לכם כי כבר יש פגישה. אחרת. יום קודם הזכרתם לו שמזיזים שעה קדימה. בום! היתולי, לא?