אני לא מציחה לבכות למרות העצב הרב
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני עצובה מאד ובדכאון. ולפעמיים ישנם רגעים קשים שאני לא מצליחה לבכות ואני רוצה כבר להוציא את זה מה לעשות. נ.ב אני לא רוצה לבכות ליד המשפחה שלי כי זה מביך אותי מאד!!!
מישל- אם תבכי זה באמת יעזור? אפשר למצא כל מיני דרכים לבטא רגשות. יש אנשים שעושים זאת באמצעות מוסיקה. יש כאלו שעושים פעילות כל שהיא, או נמנעים מפעילות. יש שירים, ספרים, תערוכות ותמונות. יש דרכים לכל אדם ליצור אוירה רגשית שתאפשר לו לבטא את מה שהוא מרגיש. מה מתאים לך?
מישל יקרה, כאשר אינך יכולה אפילו לבכות, גם העצב והדיכאון נעשים בלתי-נסבלים. אני מבין שקשה לך מאוד. את מספרת שאינך יכולה לבכות ליד משפחתך, וזו אולי הסיבה שאינך רוצה לבכות גם כאן, ולספר מדוע את עצובה ומדוכאה. אבל כאן מותר לך לבכות, ולספר, ואני בטוח שתמצאי כאן אוזן קשבת. שלך, דרור גרין
לד"ר גרין היקר! קיבלתי את תשובתך והיא נגעה מאד לליבי, אני עצובה ומדוכאת מפני ש: יש לי מ"ס בעיות שגרמו לי לעבור משבר קשה! אני פוחדת כל הזמן שיקרה משהו רע למישפחתי וזה מגביל אותי ומפחיד אותי מאד. אני בלחץ רב כשאני ליד אנשים זרים, סגורה מאד עם עצמי, ולכן קשה לי לתקשר עם אנשים וזה גורם לי לגמגם! יש לי חוסר ביטחון עצמי ודימוי עצמי גרוע ( מחשבות שליליות כל הזמן! למרות שלפי דעתם של הסובבים אותי אני נערה יפה אינטלגנטית ומוכשרת מאד, אך אני לא מרגישה כך בכלל!) הדבר השפיע עלי בצורה שלילית בלימודים ובחברה. והפחד להינטש. קשה לי לתקשר באופן חופשי עם פסיכולוגים. אנא תציע לי מ"ס אפשרויות טיפול למצבי דחוף ביותר כי אני סובלת!!! ממישל
מישל יקרה! תבכי בלי לדפוק חשבון לאף אחד! הבכי הוא מתנה שהטבע נתן לנו כדי לשחרר מועקות ולחצים, ועל הדחקתו בכח עלולים לשלם ביוקר רב. האמיני לי, אני יודעת על מה אני מדברת! אז תבכי מתי שבא לך וכמה שבא לך, ומי שיש לו בעיה עם זה, אז שיסלח לי, אבל פשוט אינו ראוי להיקרא אדם ובודאי שאינו ראוי לך! כל טוב!
ואם היא לא מצליחה? .... ואם היא כל-כך רוצה להוציא את זה החוצה כבר, כי זה עומד על קצה הלשון, כמו עיטוש שמהסס לבוא, אבל אף-פעם לא בא? אולי רק איזה סחיטה קטנה של דמעה בצד העין, איזה עיוות קטן, אבל זהו!.... אין כלום ! ל-א מ-צ-ל-י-ח ל-ה-ו-צ-יא א-ת ז-ה ! זה שאני גבר לא אומר כלום, אני בן 20 והייתה לי הרגשה נוראית שקראתי את שני ההודעות של מישל... נורא מזדהה איתך. נורא מוכשר, יפה תואר, אינטיליגנט, אבל מה?.. המחשבות נמצאות באבדון, עמוק עמוק בתוך באפלה, פחד מאנשים, והרגשה שאי-אפשר ליסמוך על אף-אחד יותר, רעד בלתי-רצוני אפילו בנגיעה קטנה שמישהו נוגע בך... גימגום ובילבול בדיבור, וכל הזמן מסתובב עם העצב הנוראי הזה בעיניים.... הנפילה הגדולה הזאת קרתה לפני שנה, שכל החיים נפלו לי לריצפה אחרי שאחי הקטן התאבד, גם לפני זה הייתי מסוגר ושמרתי הכל, אבל אחרי שנשארתי לבד בחיים ניסגרתי לחלוטין מפני בני-האדם.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
