מעגל סגור?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום רופא יקר! או קורא יקר! קוראים לי שירי ואני בת 17 יש לי בעיה שאני נמצאת בה כבר הרבה זמן כבר שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות. הכל התחיל משנה שעברה -אני לא יודעת אם זה משבר גיל ההתבגרות שמשפיע עליי או העובדה שחוויתי טראומה כמו תקיפה מינית[לא אונס] או אולי העובדה שהתחלתי להיות אובססית לגבי עצמי והמראה שלי וגם הייתי מקיאה-דבר שלא תרם למצב הרוח שלי, שגרמו לי להכנס לדכאון עמוק מתמשך ולא נגמר.... כתוצאה מהדכאון התחלתי להבריז מהלימודים לא רציתי שום קשר עם אף בנאדם ,ניתקתי קשר עם כל החברות שלי ונשארתי לבדי תקופה מסוימת עד שחברה אחת שלי החליטה לעמוד לצידי אבל גם איתה אני מרגישה בודדה מאוד. בכל מקרה הבעיה החמורה שלי כעת היא הלימודים. שנה שעברה הייתי חסרה המון יותר מ70% משנת הלימודים הייתי בבית יושבת ולא עושה כלום חוץ מלשקוע בדכאון, בסוף שנה שעברה דיברתי עם ההנהלה ששקלו להעיף אותי מהבית ספר כתוצאה מההיעדרויות,, [דבר שרציתי לציין- שנה לפני זה זכיתי לתואר "תלמידה מצטיינת" ובכלל תמיד הייתי טובה בלימודים כך שמבחינת ההישגים והיכולת השכלית אין בעיה], בסופו של דבר לאחר שיחות והפחדות רבות הבטחתי להיות שנה הבאה[השנה] תלמידה טובה שבאה לבית ספר. כמובן היה לי תירוץ שאני סובלת ממיגרנות חזקות מאוד דבר ש"חיפה" על ההעדרויות שלי במקצת. הגיעה השנה כיתה יא -והתחלתי להשקיע ...היו לי מאיות וציונים גבוהים מאוד ...כל המורים היו בהלם מהשיפור הדרסטי בלימודים.....עד לפני חודשיים וחצי...הכל חזר והתחיל מהתחלה... חזרתי שוב לדכאון העמוק[דבר שלא נפסק מעולם פשוט היו לי עליות ומורדות עם הדכאון ] ושוב התחלתי להבריז מהלימודים. השנה היא שנה מאוד מאוד חשובה ואני מודעת לכך...השנה מתקיימות הבגרויות -מבחנים שישפיעו על כל חיי...ואני בתור בנאדם שנלחץ מכל דבר שלוקח כל דבר ללב ופרפקציוניסט,חוששת מאוד...כבר הפסדתי המון חומר ואני לא יודעת איך להתאושש, אני מרגישה במעגל סגור שאני לא יכולה לצאת ממנו.. אני לא יכולה ללכת לבית ספר גם שאני קצת מרגישה יותר טוב[מנטלית] בגלל החוסר התמודדות שלי והפחד והלחץ[ציינתי מקודם] מהתגובות של המורים של התלמידים שחושבים שאני מבריזה כל היום ובנאדם מגעיל[למרות שאין מה להאשים אותם בנאדם כמוני שעושה רושם של אדם שלא איכפת לא מעצמו,עצלן שלא רוצה ללמוד הוא בנאדם שדוחה אנשים] . בנוסף גם חסר לי כבר הרבה חומר ואני מפגרת בחומר בצורה רצינית -בחודשיים וחצי האחרונים הייתי נוכחת בקושי שבועיים [בסה"כ]. לסיכום:כרגע אני במצב שאני לא יודעת מה לעשות ,אני חסרת אונים ואני לא יכולה להגיע לבית הספר..רציתי להבהיר גם שאני שמנתי המון-[עוד סיבה לאי נוכחות שלי ] וזאת בשל העובדה שאני בבית מדוכאת כל היום ואני מנסה להשכיח ממני את הכאב בעזרת האוכל. אני הייתי בטיפול פסיכולוגי שנה שעברה[דבר שלא עזר-ראה השנה] . אני כתבתי את הדברים הללו כי אני מבקשת עזרה, עזרה דחופה, החיים שלי מתפוררים מול עיניי ואני לא יודעת מה לעשות כדי לצאת מהמעגל הזה.קשה לי מאוד אני סובלת,אני אפילו התחלתי לחשוב על מעשים קיצוניים בזמן האחרון כמו:התאבדות או בריחה..[שתי מילים נרדפות], אני רוצה להצליח אני רוצה להיבחן בבגרוית אני רוצה לבוא לבית ספר וללמוד אני רוצה לצאת מהדכאון.... אני פשוט לא יכולה. אין לי את הכוח הדרוש.אני צריכה עזרה. תודה לכל אלו שהקדישו לי זמן בקריאת מכתב ארוך,מייגע ומתסכל זה. מחכה לתגובות . שירי
היי שירי, קראתי את המכתב שלך והוא בכלל לא נראה לי ארוך ומייגע, הוא נראה לי מאוד אמיתי. אני לא אשת מקצוע, סתם משתתפת כאן בפורום עם בעיות בעצמי, אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב לך כמה נקודות למחשבה. כתבת שהבעיה העיקרית שלך היא הלימודים, נראה לי שהבעיה העיקרית שלך כרגע היא הדיכאון ולא הלימודים, וכשיפטר הדיכאון, בעיית הלימודים תיפטר מעליה. את אומרת שהטיפול לא עזר עובדה הדיכאון עכשיו חזר. אבל אם תסתכלי על שנה יא' שהצלחת ללמוד ולקבל ציונים גבוהים, ואני משערת, כי אני לא יודעת באמת, שזה היה במהלך הטיפול שקיבלת או אחריו, תראי שהטיפול כן עזר לך להגיע להשגים. אולי הפסקת את הטיפול מהר מדי, ואולי יש תקופות בחיים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה מקצועית יותר מאחרות. אני לא מתיימרת לאמר לך מה לעשות אבל את כותבת בעצמך "אני צריכה עזרה", ואני לא יכולה לבד כי אין לי כוחות, ולכן אולי שווה לך לחשוב שוב לחזור לטיפול, להתחזק לאזור כוח ולהמשיך בכוחות מחודשים. בנוגע להשמנה ולענין הלהשכיח את הצרות בעזרת האוכל, מוכר לי. גם אני השתמשתי בזה. הייתי אוכלת ומקיאה כדי לשכוח, כדי להתעלף אל השינה המרגיעה בסופו של דבר. זה לא עובד לאורך זמן, בסוף האוכל כבר לא טעים, והסבל מההקאות או במקרה שלך מההשמנה גדול מדי. טיפול יכול מאוד לעזור בנקודה הזו, כיון שמוצאים דרכים חדשות בריאות יותר להתמודד עם קשיי החיים, מאשר סתם לשכוח אותם. ודבר אחרון לסיכום, וכתבתי את זה בעוד הזדמנויות כאן בפורום (למשל לאנג'ל). אין דבר כזה מעגל סגור, ואין בור שחור בלי פתח יציאה. אולי כדי לשבור את המעגל הסגור או לפתוח את הפתח החוצה צריך המון כוח, אבל זה תמיד אפשרי, כי איכשהוא נכנסו למעגל הזה או לבור השחור הזה, משמע קיים פתח כניסה, שאולי אי אפשר לצאת ממנו, אבל תמיד אפשר לפתוח פתח יציאה חדש, טוב יותר. בכל מקרה אני באמת לא אשת מקצוע, סתם הדברים שכתבת העלו בי מחשבות, ואני מציעה לך גם לחכות לתשובת אנשי המקצוע, שברוב המקרים יכולה מאוד להאיר עיניים ולעזור. בהצלחה. אביב.
אביב היקרה! בהקשר לתשובתך ראשית כל תודה , שנית רציתי לומר לך שאת לא צריכה להיות כמו במכתביך לאנג'ל כ"כ צנועה לגבי ההערות ה"בלתי מקצועיות שלך" את יכולה להעיר הערות מתנשאות כמה שאת רוצה למרות שאין לך פורמאלית איזושהיא דיפלומה שמעידה על ההברקות שלך. רציתי גם להוסיף ולומר שההשמנה שלי כרגע באה בעקבות תקופת ההקאות שהייתה לי....עכשיו אני גם מקיאה אבל לסירוגין...אני במעגל לא רק בלימודים אלא גם במרדף אחר הגוף שלי: אני משמינה ,מקיאה, מרזה ,נורמלי[אוכלת רגיל ] ,בולעת ואז שוב משמינה ושוב משמינה ושוב מקיאה וחוזר חלילה....למרות שהרבה זמן -תקופה ארוכה של חודשיים ואפילו שלוש אני לא מקיאה,,,,כמו הירידה בלימודים שחוזרת[שחזרה] כך גם הנפילה חוזרת כלומר: אני שוב מקיאה..אני נמצאת בבועה. במעין גלגל ענק שמסתובב.פעם אני למטה ופעם אני למעלה.... הבעיה שלי עכשיו שיש בעיה עם הגלגל וכנראה הוא נתקע למטה ואני שם. רוצה לעלות ,לראות את הנוף ולשאוף את האויר אבל אני כבר מרגישה את הכבלים לאט לאט נקרעים...אני מרגישה ממש אותי נופלת מלמטה [איפה שאני עכשיו] לתוך האדמה שנפתחת ובולעת אותי לתוכה.. אני מתחילה להרגיש אותי נחנקת ללא אויר..אני כבר רואה את המוות.[הכישלון בלימודים ובחיים]
היי. תשמעי. נורא נורא כאב לי הלב שקראתי את מה שכתבת, אני בן 20 היום אבל שהייתי בכיתה י"א עברתי את אותו גהינום, פשוט נכנסתי לדיכאון ממש ממש גרוע וסגרתי הכל בפנים, והברזתי מבית-ספר בצורה כפייתית, המורים כבר לא הכירו אותי... בחטיבה הייתי מוציא ציונים די טובים אם הייתי משתדל לפעמים, אבל בתיכון פשוט צנחתי למטה.. מסיבות שהיום אולי אני מבין למה, וחבל לי ששמרתי הכל בבטן ולא דיברתי אם אף-אחד.. היום אני יודע שנורא חשוב להוציא הכל החוצה ולשתף אנשים שאת אוהבת במה שאת מרגישה וחושבת... אל תשמרי הכל בלב, זה רק יכאב יותר וייצבר עד לנקודה שתשברי, את חייבת לנסות להתחיל לחשוב על עצמך יותר ועל הדרך שאת בו יוצאת מהמעגל הזה, רק את מבפנים תוכלי ליפרוץ החוצה ולהחיל ליחיות את ההווה. תנסי לא לתת כל-כך הרבה חשיבות לדברים שאנשים חושבים או אומרים, אל תתייחסי לאנשים מסביב ביותר מידי רצינות, גם הם מבולבלים והעולם ליפעמים ממש נראה כאילו הוא מפלצת שטורפת נשמות, כי לפעמים זה כך.. אם לא תושיטי יד אל תצפי שלמישהו יהיה קל להושיט לך יד, אל תאבדי את המוטיבציה ואת הנחישות לצאת מזה. שלך, ג'ימי.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
