דכאון ותרופות

היי, אחרי בערך שנה משני אובדנים במשפחה, פניתי לטיפול בגלל קושי בלהבין את המוות והאובדן והגעגוע , והכעס שהיה בתוכי ורצון לשינוי בתפיסת החיים. המטפלת, בפגישות הראשונות, המליצה בחום על תרופות וניסתה המון לשכנע אותי, אבל אני סירבתי בתוקף. אני, ואפילו עם כל הרגשות שתיארתי למעלה והחיים החדשים (הבודדים), הסתדרתי ממש טוב יחסית לגילי הצעיר. והנה שנתים אחרי אני עובדת, לומדת, יוצאת, והכל בלי תרופות אבל בתוך תוכי יש עצב,געגוע וכעס גדולים, ואני לא משתפת אחרים ברגשות שלי אפילו לא את הקרובים ממני. אז שאלתי האם כל זה מצריך תרופה? והאם טעיתי כסירבתי? והאם האבל, העצב וקבלת המוות כ-FACT יהיה יותר טוב ויותר מוחשי עם תרופות?

שלום ס', תרופות אינן יכולות להחליף את השיח האנושי על מהות החיים וסוד המוות. אובדנים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, וכולנו נדרשים להתמודד בשלב כלשהו בחיינו עם מחטפיו האכזריים של המוות. עם זאת, ישנם מצבים נסיבתיים קיצוניים, בהם נראה כי קיבלנו 'מנת-יתר', או בהם אנו מרגישים שעוצמת הכאב עולה על יכולות ההתמודדות הזמינות, ואז מופיעים דיכאון, חרדה, או שניהם, ברמות החורגות מהצפוי. במצבים אלה התרופות יכולות להיות בנות-ברית, ולהקל במידה ניכרת על החוויה הפנימית. כדי להשלים עם עובדת המוות וללמוד לחיות עם אובדן נחוצות שיחות, וכדי שהכאב הבלתי נמנע יהיה נסבל יותר - אפשר להיעזר בתרופות. מאחר והאופציה התרופתית לעולם קיימת, אין טעם לחשוב אם טעית או לא, אלא האם יש טעם להיעזר בהן עכשיו או להמשיך רק בטיפול שיחתי. כל בחירה היא מכובדת ולגיטימית. שבת שלום ליאת