דכאון שהיה

שלום אורנה, לפני הרבה זמן, 5 שנים בערך, הייתי שרויה בדכאון רציני. לא פניתי לעזרה ולא דיברתי עם אף אחד כי הייתי חזקה מדיי לטובתי שלי... רציתי להרפות ממני וכך עשיתי וצללתי לתהום שלי. אינני יודעת אם היו מאבחנים אצלי דכאון קליני לכל דבר, אך זו הייתה התחושה- הרגשתי צל-אדם, או אפילו סתם צל, לא בהכרח שלי. במשך שנה שלמה הייתי לפותה בעצב כבד ומכביד, מין ריקנות אדירה שבתוכה צפתי אני. המשכתי לתפקד עד כמה שיכולתי אבל מיעטתי מאוד לדבר וכמובן לחייך. רוב הזמן הרגשתי חיצונית לעצמי, זרה לעצמי ולתפאורה המשונה שזזה מהר מדיי סביבי. אפילו תחושת הגוף הייתה שונה .. קשה להסביר... לא כל כך תכננתי לספר כאן את תחושות הדכאון, זה איכשהו יצא..רציתי לשאול משהו אחר. רציתי לשאול אם את חושבת שזה הגיוני לרצות לעבד את הדברים 5 שנים אחרי... עברתי המון מאז, מצבי היום קרוב מאוד למצויין! (באמת). אבל איכשהו אני לפעמים מרגישה שהדברים התאחו אבל לא עד הסוף... אני המשודרגת עוד חושבת לפעמים במונחים הישנים. מצד שני- 5 שנים זה מלא זמן! מרגיש לי מגוחך לרצות לבדוק מה קרה לי אז..זה באמת לא קריטי והיה מזמן ומאז דברים השתנו.. סתם, זו לא שאלה קריטית סתם תהיתי אם זה נשמע טפשי לילה טוב ותודה (ומקווה שאת מרגישה טוב יותר)

לאן יקרה, שום דבר במה שכתבת לא נשמע לי טפשי, או 'מאוחר מדי' לעיבוד ולהתבוננות. אין חוקי התיישנות בטיפול (איזה מזל, מה היינו עושים עם כאבי ושמחות הילדות שלנו?), ובהחלט כדאי להקשיב להרגשה שמשהו שם מבקש איחוי... "לא כל כך תכננתי לספר כאן את תחושות הדכאון, זה איכשהו יצא...", כתבת קודם, אז תני לזה לצאת... לילה טוב, וכל הכבוד על השינויים מרחיקי הלכת שעברת - אני בטוחה שזה עשה טוב למשתתפים אחרים לקרוא גם על האופציה הזו... אורנה