אחות גדולה שמתנהגת כמו ילדה

שלום, אנחנו שתי אחיות, אחותי בת 31 ואני קצת יותר צעירה. בשל כל מיני בעיות, חלקן משפחתיות היא עברה כל מיני טיפולים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לפי מה שהיא טוענת (ומה שאנו רואים) הטיפולים לא עזרו לה. היא מטופלת בתרופות, וזה נראה כאילו היא לוקחת סוכריות (דבר לא מועיל לה). הבעיה האמיתית היא שהיא מתנהגת כלפינו (כלפי כל מי שהוא לא היא) בצורה מגעילה ממש, היא נזכרת לדבר איתי רק (והדגש הוא על רק) כשהיא צריכה משהו. היא יכולה להתקשר אלי מכל מקום בעולם ולהתחיל שיחה ב"אני צריכה". כשאני מנסה להשיג אותה היא נעלמת, היא מתנהגת בצורה אגואיסטית, אולי, יש לנסח זאת, שהיא חסרת איכפתיות לגבי רגשות הזולת. יש ימים שהיא יכולה להיות מאוד שמחה ואז אפשר ליפול בפח הזה גם. אבל אז פתאום היא עסוקה רק בעצמה ובחיים שלה. אם מישהו לא נענה לבקשות שלה, ישר היא "מנדה" אותו, היא מבטלת אותו ונהיית מלודרמטית כאילו כל הבקשה שלה תלויה על כף. אפילו אם מדובר על בעיה שניתן לפתור אותה בצורה יותר שקולה (והחיסרון: איטית). היא רוצה הכל "כאן ועכשיו", היא מסוגלת לנפח סיטואציות, והיא מאוד מניפולטיבית. לפעמים אפילו קצת קשה שלא ליפול בפח שלה, כשהיא מתחילה להתעצבן כשלא מוכנים לעזור לה. ואחר כך היא מתלוננת להורים שלי עד כמה אני לא באה לקראתה. כשזה שקר, כי לפעמים אני מנסה ללמד אותה לקח, שתבין פעם את ההרגשה שמבטיחים לך דבר מה ולא מקיימים (כמו שהיא מתנהגת כלפי) חשבתי שאולי זה יעזור לה להבין דברים, אם תרופות לא עזרו. אבל עושה הרושם שכלום לא עוזר. לפי איך שאני רואה את זה לפעמים נדמה לי שהיא סובלת מהפרעה דו קוטבית, שאלתי פעם את ההורים שלי והם אמרו שזה לא נכון, ושזה לא אובחן (היא עברה עשרות אבחונים). אני ממש לא מבינה מה יש לה, למה היא מתנהגת ככה? הבעיה נמשכת שנים ע"ג שנים, קשה לי לשים את האצבע על היכן בדיוק. בכל פעם היא פוגעת בי, כשהיא מוכיחה לי עד כמה בעצם גדול האינטרס על יחסים טובים, בלי דרישות, בין אחיות. הבעיה באה לידי ביטוי באופנים רבים ושונים, אקצר לבינתיים ואומר שלעיתים אני מרגישה כאילו היא מזלזלת בי. כבר דיברתי על זה עם המשפחה שלי, הסברתי להם עד כמה היא מכאיבה לי אבל גם הם הרימו ידיים. הם אומרים "מה אפשר לעשות ככה היא" ותמיד רוצים שאבוא לקראתה אפילו במחיר הסבל שלי (כשאני מרגישה שהיא דורכת עלי ומתעללת בי רגשית) במקום מסוים לעיתים אני מרגישה כאילו הייתי האחות הגדולה שלה, על אף שהיא בחורה באופן יחסי עצמאית, גרה בדירה משלה ואחראית על החיים שלה. רק שאי אפשר לסמוך עליה, כל הזמן צריך לטפל בה ולהתחשב בה ובבעיות שלה, והבעיות שלי או החיים שלי כאילו לא קיימים בכלל.

שלומית יקרה, הכאב החמצמץ הזה מול התנהגותה של אחותך, ויותר מזה - תחושת הקיפוח מול סלחנותם של ההורים כלפיה, מצליחה לעבור היטב דרך המילים שלך. העובדה שמדובר באנשים מבוגרים לא תמיד מקהה את חריפותן של תחושות קנאה וקיפוח. תוכלי להתנחם בכך שכאדם מבוגר, מתאפשר לך מרחב קיום נפרד ועצמאי, בו אינך חייבת לשאת את התנהגותה ברמת היומיום, כפי שהיה - אולי - פעם. אינך חייבת 'לבוא לקראת' אף אחד אם אינך רוצה בכך, גם במחיר מורת רוח של הוריך. אם קשה לך לעשות זאת, תוכלי לפנות לעזרה מקצועית, שתסייע לך בביסוס נפרדות ואוטונומיה מול בני משפחתך. בהצלחה ליאת

תודה לך ליאת. אני לא חושבת שאני מקנאה בה או ביחס של ההורים שלי כלפיה. הכוונה הייתה שאולי, גם אני סובלת מקצת בעיות משל עצמי, רק שהבעיות שלי מתגמדות לעיתים מול היכולת שלה לנפח את הבעיות שלה לממדי ענק, ואני לא חושבת שהבעיות שלי צריכות להמעך על ידי הבעיות שיש לה. אני יודעת שזה נשמע כמו תחרות בין אחיות, אבל גם זה לא. שתינו סובלות מבעיות שונות אבל אצלה הדבר מתבטא החוצה גם בצורה מוגזמת יותר, על ידה. תמיד ההורים שלי מצפים ממני ליותר הבנה ואחראיות ממנה, משום שהיא כנראה לא מסוגלת לכך ולפעמים אני מרגישה שמבקשים ממני יותר מידי גם כשאני לא יכולה לתת יותר מזה. היחס שנותנים לה הוא יחס שהוא מאידך, יחס בוגר (לא ברור על מה ולמה) ולעיתים גם פשוט מרימים ידיים, כי להורים שלי נמאס אבל אין להם כבר מה לעשות משום שמדובר בבנאדם שיכול לקחת את עצמו בידיים, אבל כנראה שלא במצב שלה, כשהיא נמצאת בגיל שלא ממש משתנים בו כבר. לדוגמא: היא גרה לבד, וכך גם אני. ובכל זאת, היא מבקשת ממני לעשות לה מיני טובות שונות, על חשבון הזמן שלי. אפילו אם יש לי זמן לזה, אופי הבקשה שלה הוא זה שמרתיע אותי. כשהיא מתחילה ב"אני צריכה דחוף", ולא מבררת אם אני יכולה, או אם זה מתאים לי, מכל בחינה שהיא. וזה שהיא נעלמת כשאני צריכה אותה. כשאני אומרת לה שאני לא מסכימה לעשות בשבילה את מה שדרשה, היא ישר פוצחת בצעקות, ואז יש גם האשמות כמו "בגללך ייהרס לי", או "שזה יהיה על המצפון שלך" כמובן שהיא רק מנפחת הכל וזה לא באמת ייהרס בגלל אבל אז כמובן שיש לי מצפון ואני מרגישה מחורבן על זה שהפעם החלטתי על גישה שונה, מבחינת צורת ההתנהגות שלי מולה. ואז אני מרגישה רע על זה שהיא גם מצליחה לרמוס אותי שוב . גם אחרי שנתתי לה מיליון הזדמנויות להוכיח מולי שהיא בנאדם אחר, כשעזרתי לה מבלי לבקש דבר בתמורה, היא אף פעם לא הוכיחה את עצמה מולי, ותמיד נדמה שהיא מצפה ששוב אוכיח את עצמי מולה, וההורים שלי אומרים לי ללכת לקראתה כי אולי הפעם משהו ישתנה וזה אף פעם לא משתנה. למרות שכבר הוכחתי יותר מידי פעמים, ובכל פעם היא גם ירקה לי בפרצוף.למשל, הטובה האחרונה שלה שבשה לי הרבה מהתכניות שתכננתי. היא ביקשה שאשמור עבורה על כלב, ובעצם כשהבטיחה שתחזור בזמן לקחת את הכלב היא נעלמה. בינתיים כבר עברו כמה ימים ועד עכשיו אם לומר את האמת עוד לא שמעתי ממנה. ואם זה נשמע מוזר, אז מה תאמרי אם אומר לך שהיא עושה את זה כל הזמן? אני מרגישה נורא שהיא יוצרת איתי קשר רק כשהיא צריכה ממני משהו ולא כי היא סתם רוצה לדבר. ואת זה אני לא יודעת אם אפשר לפתור. האם עלי לנתק איתה את הקשר לצמיתות? הבעיה היא שהיא גם לא מבינה דברים כאלה. פעם לא דיברתי איתה חודש-חודשיים, היא צחקה עלי ואחרי זה היא המשיכה לדבר איתי כאילו כלום לא קרה. זה לא שאני שונאת אותה עד כדי כך שאני נאלצת לוותר עליה, אבל אני מרגישה כאילו שגם הנוכחות שלי שם לא חיונית, כי לבקש טובות היא יכולה לבקש גם מאנשים אחרים, אולי היא לא יכולה לדרוך עליהם כי איתי היא מרגישה בנוח כי אני בת משפחה?