דיכאון

אמא שלי יצאה לפני כחצי שנה לפנסיה לאחר כ-20 שנה כמורה. מאז היא יושבת בבית ולא עושה הרבה, מה שהביא כנראה לדיכאון עמוק אצלה. היא טוענת שהיא מרגישה ריקנות וחוסר רצון לעשות כלום. כמו כן היא נהייתה רגישה לכל דבר קטן החל מרעש הכי קטן ועד דברים הכי טיפשיים שיש מעצבנים אותה. היא שלילית ופסימית לגבי כל דבר שמציעים לה כדי לצאת מהדיכאון. היא ניסתה ללכת לפסיכולוגית ,אבל לא הצליחה להיפתח ולכן היא שוקלת להפסיק -היא מרגישה זה לא עוזר לה בכלל. מה צריך לעשות? אנחנו (משפחתה) אובדים עצות... האם נכון ללחוץ עליה יותר חזק שתעשה משהו: כגון פעילויות שיצויאו אותה אולי מהמצב (היא רוב הזמן מסרבת לכל הצעה מאיתנו-בטענות טיפשיות ותינוקיות. אשמח מאוד לעצה! תודה מראש

שי יקר, דאגתך לאמא נוגעת ללב. יציאה לגמלאות היא אבן דרך בלתי נמנעת, שמחכה לכולנו בסיבוב. הפרישה ממקום העבודה מאותתת לנו שהסתיים עידן חשוב ומרכזי בחיינו, בו היינו יצרניים, מועילים, תורמים לחברה ולתקציב הבנק שלנו, פעילים, נחוצים, עסוקים. כיום, עם העלייה באיכות החיים ובתוחלת החיים, יותר ויותר אנשים צעירים בנפשם, נפלטים אל מה שנראה - לפחות ברגע הפרישה - כמרחבי אין סוף של שיממון וחוסר מעש. ברי המזל והבריאים מתעשתים במהירות, מבינים שנפתחה בפניהם הזדמנות לפרק חדש ומהנה בחייהם, בו הם יכולים להתפנות לתחביבים, לימודים, טיולים, וכד'. אנשים אחרים יכולים להיתפס לדכדוך, נסיגה וקושי להתמודד עם מרחבי הזמן שנפתחו בפניהם, וככאלה - הם הופכים פגיעים לחרדה ודיכאון. לבד מטיפול פסיכולוגי שיכול לסייע במצב כזה, יש חשיבות עצומה למערכות התמיכה הטבעיות, דהיינו, משפחה קרובה, משפחה מורחבת וחברים טובים. אם המשפחה והחברים ממשיכים להביע רצון וצורך *אמיתי* להיעזר בשירותיה כאישה כשירה ומתפקדת, יש סיכוי טוב שהיא תענה לאתגר. אין הכוונה ל'עבודות יזומות' או חוגים של קשישים (שכבודם במקומם מונח), אלא לציפייה אמיתית להיעזר בה ככוח חיוני שאין לו תחליף (עזרה עם הנכדים, עזרה בהסעות, בישול, עבודת ניירת משרדית, שליחויות וטיפול בעניינים מול הרשויות, ארגון פעילויות/פרוייקטים משפחתיים, וכיוב'. תוכלו, כמובן, להתייעץ עם הפסיכולוגית שלה, ולהעריך בעזרתה את מערך הכוחות והמשאבים הזמינים לה כרגע, ולהתארגן בהתאם. בהצלחה והרבה בריאות ליאת