שתי שאלות

1. נורא חשוב לי לא לבכות בטיפול, למרות שאני קוראת כאן על הרבה אנשים שבוכים כל הזמן וכמו ילדים קטנים. אני חונקת את עצמי עד כדי (כמעט) אובדן נשימה...אבל חשוב לי נורא לא להראות חלשה, בכיינית....למה? איך את מסבירה את זה? (פעם אחת כן בכיתי ולא הצלחתי למנוע את עצמי, והמטפלת שלי עודדה אותי מאוד...) 2. שאלתי השניה היא: האם זה נכון שכל מטפל יתייחס באופן שונה לבעיה מסוימת אפילו אם שני המטפלים עובדים לפי השיטה הדינמית. כלומר, יש אחד שיקשר נושא א' עם נושא ב', בעוד שהשני יקשר א' עם ד' למשל. או שאחד יעבוד עם EMDR והשני בכלל אינו מאמין בשיטה. אז איך אני אדע איפה אני מקבלת תוצאות יותר טובות? למה לא טוב להחליף מטפלים תוך זמן קצר (אפילו אם ישנו קשר טוב)? תודה

ערב טוב, על שאלתך הראשונה הצלחת להשיב בכוחות עצמך. את עושה כל שביכולתך להימנע מבכי, כי הוא לא נתפס בעיניך כתגובה רגשית לגיטימית, אלא כביטוי יבבני לחולשה. פחות מעניין להסביר למה את רואה זאת כחולשה, ומעניין הרבה יותר לחשוב מדוע אינך מרשה לעצמך להיות חלשה מדי פעם. יש לקוות שככל שיעמיק הקשר הטיפולי והאמון במטפלת, תוכלי להרשות לעצמך לנוח מהמאמץ להחניק את רגשותיך. לגבי שאלתך השניה, בהחלט יתכן שמטפלים שונים (גם כאלה המשתייכים לאותה אסכולה תיאורטית) ימשיגו בעיה אחת באופנים שונים. לפעמים יכול גם המטפל הבודד להציע מס' הסברים אפשריים לבעיה נתונה. בפסיכולוגיה יש עשרות גישות טיפוליות, ולא מעט מחקרים שניסו לעמוד על יעילותן כמעט שלא מצאו הבדלים ביניהן. הגורם המשותף לכולן הוא הקשר הטיפולי והאמפתי בין המטפל למטופל, והוא - כך נראה - משפיע על הצלחת הטיפול יותר מהרעיונות התיאורטיים המנחים את המטפל. ההמלצה הקוראת להתמיד בטיפול ולא להחליף מטפלים תוך זמן קצר, מתבססת על האמונה שהברית הטיפולית מתבססת ומעמיקה לאורך זמן, ואיתה גם האמון והביטחון בקשר. בברכה ליאת