תחילת טיפול

שלום, התחלתי טיפול לפני חודשיים בערך ואני חושבת שאנחנו מתקדמות לא רע. אני לא בן אדם שרגיל לדבר על עצמו כל כך ולקח לי שנים להחליט ללכת לטיפול, אבל מרגע שהחלטתי אני מרגישה את עצמי מאוד מסורה לטיפול ומאוד משתדלת להביא את עצמי בלי צנזורות בכלל. השבוע הייתה לי פגישה לא פשוטה.. אני לא כל כך מצליחה להגדיר לעצמי למה, פשוט סיפרתי יותר ממה שאני רגילה וישבתי מכווצת לאורך כל הפגישה. לא הצלחתי כמעט להסתכל עליה והיה לי קשה לבנות משפטים שלמים. לפעמים גם התחשק לי להימלט אל מתחת לשולחן לקצת זמן. הרגשתי שהיא דואגת לי והיה לי קשה עם זה, או סתם לא נוח כרגע אני כל הזמן ישנה. התעוררתי עכשיו, ב-14:30, כשהלכתי אתמול לישון היה 19:00 (ואני בדרך כלל טיפוס של לילה..). פשוט לא התחשק לי לצאת מהפוך המנחם.. קצת לא נעים שהברזתי ככה מהעבודה. אני מרגישה שמאוד הייתי רוצה לנסות ולעבד את הדברים עם עצמי ולא יודעת מאיפה לגשת אליי.. לא יודעת אפילו מה לשאול את עצמי, ומרגישה שהתכנים שעלו בפגישה קצת נעולים בפניי... איכשהו קשה לי מאוד לשחזר מה נאמר שם. למרות שהיו נקודות בפגישה שאמרתי לעצמי שאני צריכה לדון בהן עם עצמי השבוע, אני פשוט לא זוכרת מה היה בדיוק, רק את תחושת הכיווץ והפחד ואת הדאגה שהרגשתי ממנה, (או אולי ממני? זה מאוד מבלבל..) כל העניין הזה מרגיש לי מוזר.. אני מתחילה קצת להשתעבד לשעה בשבוע הזו כל כך התקלפתי ממראית העין שאני גם פחות ופחות מצליחה להרגיש כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות. ההתקלפות הזו משאירה אותי חשופה מדיי ואין לי חשק להתמודד עם העולם שבחוץ (במיוחד לא בימים כל כך קרים..) לא בטוחה מה אני רוצה מכם ולמה כתבתי את כל זה.. אולי אני צריכה לשטוף פנים ודי! קצת מבולבלת..

ל. יקרה, את אומרת- "כמה זה עלוב מצידי שחיי סובבים סביב שיחות שבועיות של 50 דקות", ואני שואלת- למה בעצם? אם תדפדפי כאן קצת, בפורום שלנו, תגלי שמטופלים רבים מדווחים על כך שתכני הפגישה הטיפולית, הארות, תובנות, אמירות או כל חוויה אחרת שהתרחשה בחדר, שבים ומעסיקים גם במהלך השבוע, מלווים אותנו במחשבותינו, מעוררים בנו אסוציאציות, זיכרונות, חלומות, והתנהגויות שאולי לא היו שם קודם. זוהי מהותו של הטיפול. יש פגישות הנצרבות בנו יותר מאחרות, מעוררות תגובות עוצמתיות יותר, וכמו שאת רואה, לא בהכרח ניתנות לשחזור מילולי. את רוצה לעבד את הדברים ולברר אותם עם עצמך, ודווקא אז נעלם הזיכרון, נעלמו המילים, נעלמו ההבנות. לא בטוח שמה שאת רוצה לעבד ולברר הן דווקא המילים שנאמרו. לפעמים מה שמעורר את עוצמת החוויה זה משהו אחר. הזכרת את המבט הדואג, החמלה המכילה הזו מצד המטפלת שהציפה אותך בתחושת אי נוחות מבהילה. ומיד לאחריה, את הכניסה אל תוך מאורת הפוך החמימה, למשך שעות ארוכות. אני מזמינה אותך לכוון דווקא למקום הזה, שאין בו מילים, ולבדוק מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך? האם היו כאלה בעברך? האם תחושת הנזקקות חדשה לך? האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת? האם תחושת העליבות יכולה להתקשר דווקא לכאן? נסי לפרגן לעצמך את הזמן הזה, העוטף, הרחמי, בטיפול וגם תחת שמיכת הפוך, לפחות למשך סוף השבוע, ותראי אם משהו בתחושות שלך הופך רך וסלחני יותר. אשמח לשמוע איך תרגישי בהמשך. סופ"ש נעים ליאת

ליאת! בדיוק בזמן! :) 4 דקות לפני שסוללת המחשב נגמרת נתת לי הרבה חומר למחשבה... דברים שבדיוק התחילו להתבהר בי בעקבות 19 שעות השינה הארוכות שפירגנתי לעצמי.. נגעת בדיוק בנקודות הנכונות, בדיוק במילים המתאימות. תודה-תודה חיממת את הלב (ממש כשהחדר כבר קר ללא חימום..) אלחץ שלח מהר לפני שיעלם לי... לילה טוב ותודה!

שוב שלום ליאת, עכשיו כששב החשמל אני יכולה לקרוא בשקט, ולא בבהילות, את תגובתך והתחשק לי להוסיף עוד כמה מילים, אבל אין באמת צורך לענות לי שוב. רק לפני כן: ההודעה המיותמת "עכשיו כששב החשמל" היא גם שלי- הודעה זהה שאיכשהו נפתחה לי ללא השרשור. אז העתקתי אותה לכאן- בצמוד לעץ המקורי, אבל לא הצלחתי למחוק את המיותמת שלמעלה. תעשי זאת בשבילי? ולגבי מה שכתבת לי: רק רציתי לומר שהמילים שלך "מה קורה לך מול גילויים של דאגה קשובה המכוונת כל כולה אליך?" ו"האם את יודעת/יכולה להיות נזקקת?" היו מדויקות ממש (מדי?) מיד התכווצתי כשקראתי אותן.. "כל כולה אלייך.."- לעזאזל. בא לי לבטל את הדאגה הזו, להפנות אותה בחזרה לגורם אחר. דאגה קשובה רק אליי?!.. זה איכשהו לא נתפס. גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח, קצת לכודה אפילו, וגורם לי קצת לנתק את עצמי מעצמי. או לחילופין להיות אסירת תודה לנצח ולהודות בצורה מוגזמת (כפי שאולי יקרה גם בסיום המכתב הזה.. ). והמילה נזקקת היא ללא ספק מילה שמכאיבה לי קצת (כן, כן, ובדיוק בגלל זה כדאי גם על זה לדבר, אני יודעת). אני לא נזקקת לכלום. אין לי צרכים- רק רצונות. סוג של מאצ'ו בעל-כורחי... (טיפשי, הא?). אבל בשני המקרים כבר התקדמתי המון בכמה שנים האחרונות. טיפלתי בעצמי, אם תרצי..אני טובה במילים ובאנליטיות, אבל למקומות בלי מילים קשה לי להגיע לבד. נקווה שהטיפול יצליח לתת לי את הפוש הנוסף לו אני זקוקה (כן- כתבתי את המילה ההיא.."זקוקה"..אחחח) איכשנו הרגשתי שהשקעת בי מחשבה בתגובה שלך והרגשתי צורך קצת לשתף בפירותיה. אבל שוב- אני מניחה שעד הערב יתווספו אנשים נוספים להשיב להם אז אני מסכימה לרדת מרשימת ההמתנה להערב :) תודה רבה! ל. ודבר אחרון- אני משוטטת לי בפורום שלכם בימים האחרונים (אני חדשה בפורום הזה וגם בפורומים פסיכולוגיים בכלל, אם לומר את האמת), ומרגישה צורך להגיד שמאוד נעים להיות פה- לקרוא ולכתוב. אני חושבת שאתם, ליאת, אורנה ודרור, באמת מצליחים להגיע ולעזור, גם מעבר למגבלות הרשת. כך לפחות הרגשתי אני. אז שוב תודה. (את חושבת שהייתי צריכה לפתוח הודעה חדשה לרשימת התודות שפרסתי כאן?!... בפרק הבא: תודות בחרוזים. זה כנראה הזמן ל"חדל קשקשת ברשת".. :) להתראות (אני מקווה)

בצפון הפסקת חשמל כבר שעתיים... הסוללה של המחשב התרוקנה לה וגם הנרות שלצידי בוערים (עד כלות) נאלץ ללכת לישון... חבל :( לילה טוב, ל. (מימי ביניים?)