...אורנה היקרה יקרה

אני נמצאת בשיאו של המאבק האינסופי הזה.אני מרגישה שהתחלתי לשחרר אחיזה במקומות מסוימים של החיים,ואני עייפה.אני מפחדת שאני עושה נזקים בלתי הפיכים-כגון לפגוע בלימודים שאמורים לתת לי חיים תעסוקתיים מספקים...כי פשוט אין לי כח.והדבר שהכי קשה לי איתו זה שאני מרגישה שאין לי כח לחיות.זה לא בדיוק שאני רוצה למות אבל אין לי כח לחיות.אני מרגישה רע עם עצמי שעוברת בי התחושה/מחשבה הזו,ואני נלחמת בה,יודעת שזה לא הקול הרגיל שלי.ואני יודעת שאני כאן לא רק בשביל עצמי...בשבעה חודשים האחרונים...אבל אני פוחדת שזה יכריע אותי.ואני שואלת את עצמי איזה חיים אחיה אם לא אעמוד בלימודים למשל,ואתגלגל מעבודה לעבודה...את חושבת שהתרופות עוזרות למחשבה הזו?הן יכולותלמנוע מזה להכריע אותי?

ויק יקרה יקרה, כל-כך קשה... אני רוצה שתדעי שעל-סמך הניסיון שלי עם מטופליי, תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט יוצרות מרחב נפשי קצת אחר (נינוח יותר, פתוח יותר). אני מרגישה את המרחב הזה כבן-ברית שלי בטיפול הפסיכולוגי, משום שהוא מאפשר לנו לגעת במקומות שהיו קודם כאובים מדי, כמעט בלתי ניתנים למגע. המרחב החדש הזה מאפשר לחלק מהמטופלים שלי להיזכר בעצמם מלפני זמן רב (כל-כך קל לשכוח...), ולאחרים הוא נותן אפשרות לחוות את עצמם כפי שלא חוו מעולם. וכן, הן יכולות לעזור לך לחוש פחות מיואשת, ולאפשר לך להניע דברים בטיפול הפסיכולוגי. לילה טוב, וימים קלים יותר, ממני