Santa's little helper

שלום, התחלתי טיפול לפני כמעט חודשיים ורציתי לשאול שאלה. אני מרגישה ש"הגברת שלי" (מטפלת זו מילה שצורמת) הצליחה די מהר "לקלוט אותי" ולהצביע על הנקודות שמניעות, או יותר נכון על הנקודות שמעכבות. זה קצת איכזב איכשהו שכל כך בקלות רואים דרכי, אבל אני נחושה להמשיך ומאוד משתדלת להביא את עצמי למפגש בינינו, גם אם זה קשה וצורם קצת למי שאני... מה שרציתי לשאול זה מה בדיוק בטיפול עוזר לאדם לשנות קצת את איך שהוא מסתכל על דברים ולשפר את איכות החיים שלו? אני מרגישה שמעכשיו כל דבר כמעט שאעלה בטיפול בינינו ישוב ויפול באותן משבצות שסימנו- באותן נקודות מעכבות. זה גורם לי מראש לסנן את הדברים שאעלה כי אני מרגישה שזה מ?ל?א?ה, שכבר דיברנו על זה. היא שוב תאמר שזה אולי קשור לאותן נקודות, ואני כבר לפני שסיפרתי לה ידעתי שלשם זה קשור. אז למה להעלות את הדברים שוב? איפה מגיעה הנקודה שמשהו בך משתנה/זז קצת? בזכות מה זה? האם להמשיך ולמיין את חיי למשבצות שסומנו? מה אני יכולה לעשות כדי לעזור ולקדם את המפגשים בינינו? אנחנו ממש בהתחלה, הגברת ואנוכי, וכמובן שיש עוד דברים שלא נאמרו ואני לא מרגישה שנתקענו עדיין, אבל אני אוהבת לדעת איך הדברים יכולים להיראות לפני שאני מגיעה אליהם. גם עם חוסר וודאות אני יודעת לחיות, אבל הטיפול חשוב לי והייתי רוצה להצליח להפיג לעצמי את המחסומים והחשדנות מראש. מעניין אותי לדעת- בעיקר מצד המטפלים, אך גם מצידם של המטופלים, מהם הדברים שמביאים לדעתכם לאיזה מפנה או התקדמות? וגם: האם בהכרח הירידה לשורשם של הדברים מביאה להקלה? כיצד מגיעים לשורשם של הדברים..? אם שם אני נתקעת עם עצמי, איך אוביל את הגברת שלי לשם? שאלה קצת כללית ואולי לא מעניינת... אבל בכל זאת שאלתי :-) לילה טוב.

בוקר אור, בתור מי שמטופלת כבר תקופה ארוכה מאד, אנסה להתבונן לאחור ולהיזכר מה היה שם בהתחלה לעומת היום, אולי תוכלי להיעזר בדבריי. שנים לאחור שנים לאחור... whew... טוף, חודשיים זו ממש תחילתה של הדרך (בטיפול דינמי), והדרך לא מוכרת, והדרך לא ידועה. הכל חדש ואנחנו רווי ציפיות (גם אם איננו יודעים זאת). נראה שהמסלול 'קצת' מאיים, בלשון המעטה, ולכן גם מעלה המון שאלות. כמובן, שקיים גם פחד החשיפה באופן חזק ואנחנו ישר הולכים להגן על עצמנו; להשאיר איזו שליטה בידיים שלנו. וכמו שאמרת זה מתסכל, ובעיניי, בעיקר מפחיד נורא, שיש דברים שקופים כאלה שלא מצליחים להסתיר. מצד שני, זה דווקא טוב... כך אנחנו יכולים להיעזר ולהתבונן על עצמנו במראת האמת. רק... בתנאי שנחשפים אליהם בהדרגה. אז יש לנו הרבה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות, טוב, ככה זה אצל כולם, אני מניחה, כל מה שחדש מעורר חרדות ותהיות. על אחת כמה וכמה אם מדובר במשהו שתכליתו להתעסק באזורים המוגנים והשמורים שלנו. וזה נשמע הכי טבעי והכי נורמלי. - ומהו הטיפול? אני מניחה שכל מי שמגיע לטיפול מאד מסתקרן וגם חושש ולכן שואל את עצמו: מה זה בכלל? זוכרת את עצמי מנסה לקרוא חומר בספרים ובאינטרנט. חלק מהדברים דברו אליי יותר, חלק פחות. תפסתי אותם כפי שיכולתי לתפוס אז. עם הזמן, ורק עם הזמן, הבנתי יותר לעומק, וכשהבטתי שוב באותם דברים שהיו שם קודם, הם כבר היו אחרים... ולעיקר - אני חושבת שאין דרך להבין מהו הטיפול ממש, אלא רק לחוות אותו ואת שלביו השונים. להיות שם, ולהיות שם עוד. המממ... לו היינו יודעים מראש הכל שום דבר לא היה מעניין ולא היה שום מתח והיה סוף לכל עוד לפני שהתחיל... כך ש - ככל שזה מפחיד, יש בזה גם יופי ותהליך והתרחשות וגם... הרבה הרבה כאב... בכל אופן, ככל שמתקדמים עם הטיפול, כך מבינים את מהותו באופן שלם יותר. חלקן של השאלות מקבלות מענה עם הזמן. אנחנו סומכים ונותנים יותר אמון יותר ומגנים פחות, לא מחזיקים דברים בשליטה מקסימלית, נאחזים פחות בקשרי עבר; שאלות נענות ונבנות להן שאלות חדשות, כך שיש דינמיקה... :-P. לאט לאט. ותמיד תמיד תמיד יש עוד מה ללמוד. והתהליך לא קל בכלל. - למה לחזור על דברים? נכון, נדמה שישנם נושאים שחוזרים אליהם ועליהם שוב ושוב ושוב ושוב, עייפנו ממש, התאכזבנו, התאיישנו, התרגזנו, נמאס לנו... - אבל - כל פעם שהם מוזכרים, למרות שמדובר לכאורה באותן משבצות, העיתוי שונה, הם מוזכרים מכיוון שונה, בפנים זה אולי קצת אחרת, גם אם לא רואים, ויש לה לחזרה על הדברים את האפקט החשוב מאד שלה, בסופו של דבר חוטים מתחברים ונופלים אסימונים. אז כן לחזור וכן לחזור. - מה אנחנו יכולים לעשות? לא צריך לעשות שום דבר בכח ובקצב מהיר לנו מידי. רק להתמיד להיות שם. ישנה עבודה עצמית שקורית גם בין לבין, אם נרצה ואם לאו. איך כתב איש חכם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים..." אנחנו צריכים לקחת את הסיכון (קשה... קשה...) ולסמוך על המטפלים שלנו שהם יודעים מה לעשות ואיך להתקדם. להם יש משהו שלנו אין. איך זה עובד? אני חייבת להודות שגם אחרי כל שנות הטיפול, בהן למדתי להכיר מעט את מה קורה שם בפנים, ובאמת לפעמים אפשר להבחין בכך שראיית העולם השתנה, אין לי מושג איך זה עובד, ונראה שלעולם לא אדע, ו... גם את 'זה שלא יודעים' לומדים בטיפול... ועד כמה שקשה להודות גם בכך יש מן סוג של איבוד שליטה. הנקודה מגיעה כשהיא מגיעה בלי הזמנה מראש, באופן בלתי צפוי. כשהיא מגיעה פתאום רואים - אופס היא שם. איננו יכולים לכוון לשם. וכן, כשמגיעים לשורשם של דברים, הכי הכי עמוק זה עוזר. אשת האדמה

אשת אדמה יקרה, המון תודה על התשובות המפורטות ועל המאמץ לנסות ולהשיב על כל הדברים! אני מניחה שכמו שאת כותבת, זה קצת הפחד של לפני הקפיצה פנימה והחשש שזו לא הולכת להיות ירידה איטית אלא התגלגלות חסרת שליטה במורד מדרון תלול. עזרת לי מאוד. איכשהו זה ש"ככה זה אמור להיות" אם יש דבר כזה בכלל וה"לאט-לאט" שכתבת לי קצת הצליח להרגיע. תודה לך! ל.

שלום י.ח. ברנר, הטיפול שלך עושה כעת את צעדיו הראשונים, והקשר בניכן בוודאי עוד ילך וישתנה. לפעמים תרגישי מובנת היטב, לפעמים הרבה פחות, והחוכמה תהיה לשאת את הדברים לאורך הדרך... ההתקדמות בטיפול נעה משני כיוונים מרכזיים: האחד ההוא כיוון התובנה, כלומר האופן בו הבנות מסויימות הולכות ומתגבשות ומופנמות ומשתנות שוב... הכיוון השני הוא הקשר שמתפתח בינך לבין הפסיכולוגית שלך. הקשר הזה מורכב מדברים השייכים להווה המשותף שלכן, וקיימים בו גם דברים 'ישנים' ממקומות אחרים. הקשר הטיפולי מאפשר לראות חלק מהדברים האלה, ולהשתמש בהם על-מנת ליצור תובנות מסוימות, וחוזר חלילה. העבודה הטיפולית היא עבודה מאוד שקטה ואיטית, וגם 'ספירלית' (כלומר, נוגעת שוב ושוב באותם נושאים מהותיים, לפעמים בצורות מעט שונות). את לא צריכה להביא נושאים מרתקים, או חדשים, או כל דבר אחר. כל הרעיון הוא לבוא כפי שאת, ולהתחיל להתבונן מתוך המרחב שנוצר ביניכן (זה לא כל-כך פשוט...). נשמע לי שאת מטופלת מאוד מסורה ואכפתית, ואת מאוד רוצה לעזור לטיפול להצליח. באופן פרדוקסלי, הטיפול לא 'צריך' את המאומצות וההתכוונות הללו על מנת להתפתח. טיפול, כמו ילדים וכמו אהבה, בהחלט יכול לגדול טוב בלי שיבדקו את ההתפתחות שלו כל הזמן... ובכל מקרה, נסי להשאיר בידי הפסיכולוגית שלך את העבודה הזו. כפי שאני בדרך-כלל ממליצה, כדאי להביא את התחושות שהעלת כאן על הכתב לתוך חדר הטיפול (כל אחת מהן היא נושא מצויין לעבודה טיפולית: האכזבה שרואים אותך נכון מדי ומהר מדי, החשש שדברים יתקבעו לכדי משבצות שקשה לזוז בתוכן, הרצון להתאמץ למען הטיפול, החשש שלא תדעי להוביל את הגברת שלך...). בהקשר הזה, הייתי מקדישה מחשבה נוספת גם להעדפת המינוח 'גברת' על-פני 'מטפלת'. מה זה אומר? זה נשמע לי מעניין ושווה התבוננות נוספת. המון הצלחה, אורנה