עצבות

אורנה יקרה, את מכירה את התוכנית "מלאכים מתבגרים"? זו תוכנית של פסיכולוגים שהולכים כל פעם לבית אחר של מתבגר מורד(בדרך כלל במצוקה), ועוזרים להורים ולמתבגר לתקשר אחד עם השני ולהתחבר יותר אחד לשני. לרוב זה עובד. כל תוכנית אני יושבת עם דמעות בעיניים ולא מצליחה להבין למה לי לא היה את המזל הזה. למה אף אחד לא נכנס לחיים שלי והציל את היחסים שלי עם הסובבים אותי. למה אף אחד לא הציל אותי. כולם ראו שהמצב שלי לא טוב, כולם ידעו שיש אלימות מילולית ופיזית כלפיי, הייתי חוזרת שוב ושוב על כך שאני שונאת את עצמי ורוצה למות. איפה היו כולם? מה שהכי עצוב זה שאני עדיין מחכה שמישהו יציל אותי מהמצב הזה וזה כמובן לא קורה. קשה לי להישאר בשם קבוע... פרח

דרור, זה כמובן בסדר אם גם אתה תענה, אם את עדיין כאן... מצטערת לילה טוב

פרח יקרה, מה שכתבת מאוד נוגע לליבי. האמת שיצא לי לראות פרק מהתוכנית הזו לא מזמן, וחשבתי לעצמי מחשבה דומה: כמה טוב היה לו לפעמים, פסיכולוגים (טובים) היו עושים ביקורי בית... אני יודעת שלעיתים נותרת תחושת החמצה נוראה על פרק חיים כאוב, שאפשר היה (לו רק רצו, או ידעו כיצד) להקל ולצמצם. לפעמים, תחושת ההחמצה הזו מקבלת חיים חדשים דווקא בתקופה בה חווים בטיפול או בחיים אופציה אחרת (קשובה יותר ומדייקת יותר). אני מאחלת לך לחוות אפשרויות טובות יותר, אורנה