בעיה מיוחדת

היי רציתי לשאול, אני בחורה מאוד רגישה, מאוד.... עד כדי כך רגישה וקשה לי "לחיות" את החיים, שהבית שלי הוא הקונכיה שלי, וכל יציאה ממנו שצריך לעשות (לעבודה ולהכרות עם אנשים וכו'...) היא קשה. ממש כמו חילזון שהוא בתוך הקונכיה הוא מוגן וכשהוא יוצא הוא חשוף.... אז כך גם אני, בבית טוב לי, ואני חיה כמובן עם ההורים, ואני לא צעירה, 31 וחצי.... בבית טוב לי בצורה של: אין שכל אין דאגות, וצריכות להיות לי דאגות כמו למצוא בן זוג. וכדומה. אז מה עלי לעשות, חשבתי לשכור דירה, לצאת מהקונכיה..אני סוף סוף מנסה להחזיק בעבודה מעל שנה, שהמשכורת בה לא גבוהה, וגם זה בשיניים, מאוד קשה לי, (בגלל סיפור הקונכיה) קשה לי גם ליצור קשרים, ולהכיר... אז מה הפתרון, ניסיתי תרופות, ציפרלקס וכאלה. אבל התופעות לוואי...ישנוניות, ותאבון גדולים מאוד מעצבנים, ואני לא יודעת למה אבל כל התרופות הטבעיות והלא טבעיות שניסיתי, בתוך תוכי התנגדתי לכך, כי זה כאילו "הגדיל את המפלצת של הפחד, האכיל את המפלצת, נתן לה מזון וכך גדלה"... בגדול שום דבר לא עוזר, אז אולי בעצם אין ברירה אלא לצאת מהבית. אשמח לתגובות. תודה.

היי השהייה בבית גורמת לעצלות מעצבנת כדי להנות מהחיים חייבים להיות יותר פעלתן ההרגשה של לעבור דירה תיתן לך אפשרות להתחיל חיים חדשים ופרטיות.......כמו כן העצמאות תיתן לך גם אחריות שזה נעים לפעמים ...בהצלחה במשימת מציאת הזוגיות זה דבר מאוד קשה ולא פשוט......להתראות

מיכל יקרה, אם תנסי ללמוד לשחות כשאת רבוצה על דיונת חול, לא משנה כמה יפה תניעי את זרועותייך - שחייה זה לא! באופן דומה, קשה מאד להשיג תחושת נפרדות וערך עצמי כאשר את נסמכת על שולחנם של הורייך בגיל כה בוגר. נדמה לי שכל מפלצת הנוצרת בתהליך של הימנעות, נוטה להגיע לממדי ענק. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר במפלצת הפחד. כל עוד לא תפגשי אותה, לא תדעי עד כמה פגיעתה רעה, אם בכלל. אני חושבת שזה רעיון טוב מאד, לצאת מהבית, והוא עשוי להיות מוצלח ומשמעותי אף יותר אם הוא ייעשה תוך כדי טיפול פסיכולוגי, שיספק משענת פחות קונקרטית, ומצמיחה. בהצלחה ליאת