עולם

עולם יפה.עולם קסום.עולם עדין ושבריר.עולם של פיות ושדונים.עולם פסטורלי.עולם שלי.עולם שרק שניים מכירים.עולם של שניים.עולם של ילדות.עולם של ילדים.עולם צבוע בירוק פסטל.עולם צבוע בתכלת.עולם צבוע בכל צבעי הקשת.לכל עולם כזה צבע משלו.ועצים משלו.ופירות משלו.לכל עולם פרי בטעם אחר.זה מתוק וזה חמוץ.עולם שרק שתינו מכירות.עולם של אמא וילדה.זורם בו נהר שמימיו תכולים-ירוקים.מתעופפים בו פרפרים בשלל צבעים.צומחים בו עצים שנותנים צל ופירות מתוקים למאכל.פירות מלאים בסוכר ובטעם.זה העולם של שתינו,רק של שתינו.אף אחד מלבדנו לא מכיר אותו.ואנחנו לא רוצות שאף אחד יכיר.זה עולם ומלואו.עולם מלא בכיף ובשמחה.עולם מלא בחיבוקים.חיבוקים גדלים בו על העצים ונושרים מהם אחד אחד.יש מהם בשפע.כל אימת שצריך אפשר לקבל אחד.יש חיבוקים גדולים ומחממים,יש חיבוקים עדינים שמרגיעים,יש חיבוקים בתוספת נשיקות קלות על הראש,אותם אני אוהבת במיוחד.יש חיבוקים חזקים שמוחצים אותי ומבטיחים לי שאני לא לבד.שיש לי את אמא.כמה טוב שיש לי את אמא.איך הייתי יכולה בלעדיה? אני אוהבת את העולם שלנו.זה עולם של שניים.שלי ושלה.אנחנו יכולות להיכנס אליו בכל מקום ובכל מצב.זה לא מסובך מדי להיכנס,צריך רק ששתינו נהיה ביחד.קרובות או בלב או בנפש.לפעמים כשאנחנו רחוקות זו מזו מרחק פיזי,אני נכנסת לעולם שלנו ופתאום מגלה שגם היא שם."מה את עושה פה?",אני שואלת אותה אז בהתרגשות שמחה,והיא תמיד עונה לי "התגעגעתי לבת שלי אז נכנסתי לעולם שלנו".כמה כיף לי לפגוש אותה ככה סתם,מדי פעם,בהפתעה.אני נכנסת לעולם הזה כשאני צריכה קצת שקט מטרדות היום יום.מהבעיות שלי,מהמחשבות שלי.אני נכנסת ותמיד מוצאת בו שלווה.מוצאת בו חיבוק.מוצאת בו רוגע.ברגעים של עצב כשכבר אין לי כוח לכלום אני מזכירה לעצמי שיש לי את העולם שלנו,שלי ושל אמא,ונרגעת.כל הבעיות מתגמדות לפתע כשאני נזכרת בעולם שלנו.העולם הזה ממלא אותי אנרגיות ורצון כל פעם מחדש.גם על העולם הזה,כמו על כל עולם ביקום,לפעמים יורד החושך.לפעמים יורד בו גשם ויש בו סערות חזקות.לפעמים נורא קר בו.לפעמים מתחוללות בו סופות.אבל תמיד,כמו בכל עולם,אחרי הגשם צומחות בו פטריות והשמש יוצאת,ושוב נעים בו,בעולם שלנו.הוא נהיה חמים ונעים כמו תמיד.אפשר להיכנס אליו שוב ולהנות ממה שיש לו להציע לנו.הוא לא עולם מושלם,כמו כל עולם בעולם.אבל הוא רק של שתינו.וזה מה שחשוב. אלוהים-למה אין לי עולם כזה? למה? אני כל כך רוצה.

ילדה אבודה, את מתארת בעושר רב ובצורה מרגשת מאוד משאלות לב. היכולת הזו שלך לתאר עולם שכזה מעידה אולי על חסך בעולם שכזה, אך בעיני מעידה גם על היכולת שלך להיעזר בעושר שלך, בדמיון שלך גם אם אינו אמיתי בכדי להתמודד עם המציאות הקשה. האחזי בכך. תודה על השיתוף בעולמך דרור

דרור, תודה רבה על תגובתך.היא באמת חיממה לי את הלב וציידה אותי בכוחות.באמת. תודה מכל הלב.

(מנקודת מבט של אישה מבוגרת... בשנים... ). להיאחז בו בדימיון העשיר הזה בפנטזיות הקסומות, אף אם האמת הפוכה לחלוטין, זה נכון. לפעמים. איך עולם דמיוני כזה יכול להציל אותנו, לשמור עלינו ברגעים הכי נואשים. איך הוא הדימיון... היאחזות כזו לרגעים אחדים מחזיקה אותנו, היא נותנת לנו לרחף מעל פני הקרקע קצרות, מאפשרת לנו לנוח קמעה מהמגע עם הרצפה, כדי לחזור, ודווקא כדי להישאר מחוברים לאדמה במלחמתנו העקובה מדם. אבל איך לפעמים, אם לבלי גבול, האינסופיות של עולם כזה, עולם של דימיון נצחי קוסמי יכולה דווקא... לחסום, לעכב, להקפיא. להפיל מסך ערפל ולהותיר בבדידות ובחוסר ישע... יש בזה משהו מדכא... במה שאמרתי. מי רוצה שיקחו לו את העולם, כשבראייתו הקיצונית הוא *כל* מה שיש. הכל או לא כלום. "אל תקחו, אל תקחו..." ונמוג... זה שקול למוות... אך לא... לא על הדימיונות בלבד... כשנופל העולם על קטנטנים, נופל ונופל ונופל, הם מפתחים לעצמם דרך משלהם, נאחזים בדימיונות כל מיני כדי לשרוד, להישאר בחיים, להישאר מחוברים למציאות, והמאבק עצום לאין שיעור. גם אם מלחמת העולמות הסתיימה, ורעידת האדמה הגדולה שככה קמעה, ממשיכים להיות שם עוד עשרות שנים אחר-כך... להישאב לעולמות דומים, להיאחז עד לבלי גבול, להיאבק עד אינסוף. בונים עולם. מרכיבים עולם דמיוני, ומרכיבים בו אנשים, ואוכלים ונושמים ואפילו מדמיינים בו בהסתר: כל אלה ש'אשמים' בהם. כמה תוקפנות. והעולם הזה כאילו לא מופרע והכל בו בשליטה כביכול. אולי נשמע חריג, אך זהו עולמי. הוא שמור והוא היה שלי ואף אחד לא נגע בו. היה בו הכל... ובעצם לא היה מאום. שום כלום. אפס מוחלט. בעצם היה שם רעל וזבל ורדיואקטיביות... בחוץ... בפנים... והייתה זו הגנה מפני חמדנות ומפני גזילה ומפני קנאה ומפני צרות עין... כך מגיעים לטיפול, מפורקים יותר מכפי שאפשר לתפוס ולהעלות על הדעת, גם אם הכי מאוחר שיש, והוא מנסה לנטרל חלקית את המנגנון הקבוע, כדי שנוכל לפנות מקום ולמלא את החור הענק בדברים מציאותיים. לא, הם לא יהוו תחליף, לעולם לא, אפילו לא קרוב, מדובר במרחק של שנות אור, אבדו דברים רבים רבים רבים לבלי שוב, אבל לפחות, העולם אמור להתמלא באיזה סוג של ממשיות, ומהחלום ההוא יהיה צריך להיפרד ולהתאבל, ואולי להרשות לעצמי סוף סוף להיכנס לדיכאון פעם אחת... המממ... אני סתם מדקלמת. זו אינה האמת שלי, לא נוגעת בעולם, לא חובקת... ומה עכשיו? עכשיו, הפנטזיה בשלבי גסיסה, החלום כבר לא נותן שום סיפוק, פתאום יש תיאבון לרגע קט (ובאה רגל היהירה והדורסנית ומוחצת), אבל עדיין אין מציאות; איך... הלכו כלי ההתמודדות של פעם והחדשים חסרים ועוד לא יודעת להשתמש בהם... לפעמים זועק: "מה עשיתם לילדה הזאת, מה..." היא תישאר מרוטה לעד, לתמיד, וכל מה שהיא מבקשת זה רק שקט, רק שיניחו לה לנפשה בפינה הקטנה והסגורה שלה. אני צריכה לסמוך עליו, האיש ההוא ששם, לו רק יכולתי להישען ולהיתמך... שביב של תקווה - הודות לחלק הזעיר והחבוי הזה עדיין אני שם, למרות שאין הרבה לאן לצמוח... טוב, ממילא אין לי מה להפסיד (עכשיו באמת כבר לא נשאר). איזה מצב זה, איזה מצב... עכשיו זה רק המוות ואני, ("מה קורה. חנוכה, שמונה נרות, מה זה החושך הזה...?) ייאוש תהומי ותקווה זה בזו שלובים... אשת האדמה ('מטופלת ותיקה' כאן בכינוי אחר)