לאביב

שלום אני מניחה שאת כאן היום,שכהרגלנו להתכתב כאן בכל יום ראשון ושלישי בבוקר. איך עבר הסופשבוע? הייתי לבד,והקדשתי אותו למחשבות שייעצת לי. אני אמנם בטוחה ומודעת לרצון שלי לצאת מזה,אבל המחשבות היו בלתי נמנעות. אני מפחדת שנפלתי לתור "בור עמוק" ואני לא אמצא את הפתח יותר לעולם.אני מפחדת לנסות לצאת מזה,מחשש שהכשלונות ירפו את ידי.אני מפחדת לנסות לקבל את העולם כפי שהוא ולהתחיל להנות ולהפיק את המיטב מדבר "בלתי מושלם". אני מפחדת שאין בי את היכולות הללו בכלל.התבגרתי מאוד ,יותר מדי אפילו.תמיד הייתי בוגרת בנפשי,אבל העדפתי להתנהג כמו ילדה קטנה כדי שהחברה תקבל אותי, מקסימום בתור "ילדותית" מדי.זה עדיף על בוגרת מדי. ניסיתי להזכר בי לפני המחלה,לפני שהיא התפרצה בכזו אגרסיביות.לא הצלחתי.זה היה מפחיד.הצלחתי רק לראות את התמונה אך לא להרגיש אותה.זה היה כמו לראות רוח רפאים. הרגשתי משהו פיזי על הלב,מעין חלל עמוק ,רחב וקר .מנסיוני בעבר,אם הולכים לישון עם התחושה הזו בלילה,היא אוטומטית נעלמת בבוקר. הבעיה היא שהמחשבות שיתקו אותי,לא נתנו לי לישון,לא נתנו לי מנוח.דמיינתי את עצמי חולה לכל החיים,דימיינתי מצבים בהם אני בריאה ויש לי בת חולה,אחות חולה וניסיתי לחשוב האם הייתי ממליצה להשאר כך. ככה כל הלילה.לא יכולתי לישון,ולא להתרכז בטלויזיה,ובטח לא בספר.ניסתי לכתוב ולא יכולתי.נכנסתי לאינטרנט גלשתי קצת. ניהלתי שיחות חולין עם זרים.ההרגשה השתפרה. מה איתך?איך עבר עלייך? אני יודעת שמה שסיפרתי נשמע רע,אבל זה בעצם לא באמת ככה.זה לא היה מתוך דיכאון,זה היה מתוך פחד טהור ואולי אפילו הגיוני ומובן.

היי אנג'ל, בוקר טוב. כן אני כאן היום. הייתי מנותקת כל הסופשבוע כהרגלי, מנסה לצבור כוחות גם לעצמי קצת. כן, הפחד הגיוני ומובן, ואולי דווקא הוא יהווה את הצעד הראשון בדרך הנכונה. אני חושבת שבעצם זה שהקדשת לעצמך קצת זמן למחשבה על המצב, ועל מה היית רוצה לעשות עם עצמך, ואפילו ניסית לעשות את זה באוביקטיביות, כלומר לא לחשוב על עצמך, אלא מה היה קורה אם זו היתה בתך או אחותך, זו כבר התקדמות קטנה, שאת מאפשרת לעצמך לעשות כדי לצאת מהמצב המטורף הזה. אין דבר כזה בור בלי פתח יציאה, אם הצלחת להיכנס לשם משמע הפתח קיים, ותוכלי גם לצאת משם. הכשלונות הם חלק בלתי נמנע מהתהליך, ואני אומרת את זה לא לך, אלא לעצמי. כבר 19 ימים לא עברתי בולמוס ולא הקאתי, ואני מפוחדת מזה פחד מוות. מצד אחד כל יום שעובר הוא יום של הצלחה, מצד שני כל יום שעובר, מקרב את הכשלון והנפילה, שסביר להניח שתגיע. כולי תקווה שהיא לא תגיע. כולי תקוה שאני והמטפלת שלי נצליח לעצור אותה בזמן, אבל אני אחוזת אימה ממנה, בדיוק כמוך. אז מה אני אמורה לעשות ? לוותר לעצמי כבר עכשיו ? לא לנסות להעביר עוד יום בכיף בלי להקיא ? ממש לא. ההצלחות והכשלונות באים ביחד, ואני אצטרך לקבל גם את הנפילות כחלק מהתהליך, וגם את. אבל הפחד קיים, ולפעמים בא לי ליפול לאכילה והקאה רק כדי לגמור עם זה כבר, לעבור את זה, אבל לא. אני לא אוותר לעצמי בענין הזה. לא אפול. ראיתי ששאלת את טלי איך חוזרים לאכול, ואני מרשה לעצמי להתערב קצת בענין. שאלת גם אותי איך גורמים לך לדבר, די מזמן, וזה אותו דבר בעצם. לא גורמים לך לעשות כלום, לא לאכול ולא לדבר, אף אחד לא יוכל להכריח אותך לעשות דברים שלא תרצי בעצמך. את צריכה לגרום לעצמך גם לדבר, גם לאכול, וגם לא להקיא. הכוח הוא פנימי. לפעמים אני בעצמי לא מבינה איפה מצאתי את הכוחות הפנימיים הללו בעצמי, לכתוב על הדיכאון, על הבולמיה, על ההקאות, על הסירחון, להפסיק את התקפות האכילה המטורפות הללו, להפסיק להקיא, לאכול נורמלי, לחשוב נורמלי, אבל אני מניחה שאלה כוחות פנימיים שקיימים כמעט בכל אחד, ואם מעט הכוונה ומעט עזרה, אנחנו יכולים למצוא אותם. לפעמים הם מתחבאים כל כך עמוק, שאנחנו לא מאמינים שהם קיימים בכלל, אבל הם שם. אני לא האמנתי שהם עוד שם, אבל המטפלת שלי הבטיחה לי שהם שם, האמינה בי, ועצם זה עזר לי לראות אותם גם. אביב.

יש בך המון אומץ... זה היה ניתוח כ"כ נכון של מה שקורה- אוכלים ומקיאים בכוונה כדי לעבור את נפילה ולהגיד זה מאחורי.זה קרה לי פעמיים שאחריהן נפלתי בחזרה לבולמיה אחרי שעליתי על השביל להרפא. אבל הבעיה שהנפילה המכוונת,המתוככנת הזו לעולם לא תהיה חד פעמית.מי שצפוי להפיל את עצמו פעם אחת-יפיל את עצמו מאות פעמים. יש לי לא מעט הערכה כלפייך על כך שאת מודה בפחד שלך ליפול.את מודה בכך שכל הצלחה מגדילה את סיכויי הכישלון שלך במצב הזה. אהבתי את תגובתך לגבי הבור שנקלענו אליו.הכנסנו את עצמינו דרך פתח-משמע שנוכל גם לצאת דרכו.אבל תני לי להמשיך את המטאפורה הזו: אם נכנסתי עמוק מדי ? אם התברברתי בדרך ואני בכלל לא לכיוון היציאה?עלי לפתוח פתח חדש...מלאכותי....לצאת מכיוון אחר לגמרי.... זה בעצם מה שקשה...