התמודדות עם אובדן

שלום, איבדנו את הורינו בתקופה מאוד קצרה. אחותנו שהייתה גרה איתם נשארה לבד, והיא בעצם מי שטיפלה בהם וההיתה הכי תלויה כי לכל אחד מאיתנו יש את המשפחה הקטנה שלו. אחותנו עכשיו בת 25 והיא איבדה עניין ברוב הדברים, היא כן יוצאת ועובדת ומבלה מתי שבא לה, אבל היא מאוד השתנתה. אנחנו נורא לוחצים עליה ליותר פעילות חברתית, משפחתיתי, אבל היא עושה מה שהיא רוצה, ולפעמים מתנתקת מכולנו. היא עוברת טיפול. נשמח לשמוע את דעתך בעניין?

שלום משפחה, גם מבלי להכירכם, מתעוררת תחושת עצבות כשחושבים על שינוי כה מכאיב ודרסטי שהתרחש בזמן קצר. אני מקווה שהיה לכם הזמן להיפרד מהוריכם, ושאתם מטפלים בכל הרגשות שנותרו מאחור בדרכים מתאימות וטובות עבורכם. נשמע לי שאחותכם בת ה- 25 מתמודדת עם הדברים בדרכה שלה - לפעמים מתוך שיתוף, לפעמים מתוך התרחקות, לפעמים בעשייה ולפעמים באיבוד עניין. התחושה שלי היא שנכון לכבד את דרכה. היא אמנם "אחות קטנה", אך גם אדם בוגר עם נטיות ומאפיינים משלה. נדמה לי שבמקום ללחוץ עליה, כדאי לנסות לשדר בטחון שקט בכוחותיה ובדרכה (קל לכתוב וקשה לעשות, אני יודעת...), בשילוב הצעה יציבה ואוהדת לתמוך בה בכל דרך שתיראה לכם ולה מתאימה. זה יכול להתבטא בהזמנות עקביות לבלות זמן עם המשפחות הקטנות שלכם, גם אם היא לא באה ואפילו אם היא מתנתקת, או הצעות עקביות לעזור לה בתחומי חיים שונים, ככל העולה על רוחכם. אשמח אם תכתבו עוד על ההתמודדות שלכם. אני מניחה שזה נוגע באנשים רבים המתמודדים עם החיים לאחר אובדן. בתודה, אורנה

תודה רבה על תשובתך. לפי בקשתך הנה אני כותבת ומשתפת אותך בכמה דברים. אובדן של שני הורים אוהבים ותומכים תוך זמן קצר היה באמת אירוע דרסטי ובלתי נתפס. כולנו עדיין בלתי מעכלים, כל אחד בדרך שלו, ומבלי לשתף את האחרים, בכדי לא לפתוח את הכאב מחדש ובכדי להראות "הגדול מכולן", זה מה שנראה לי שקורה איתנו. מספיק אירוע אחד (שמח, או עצוב) בכדי להעלות את כל ההרגשות שנדחקו בתוכנו. החברה מצפה מאשנים שכולים לחזור לחיים בדרך המהירה ביותר, הם מאיצים בהם לחזור לעבודה, לחיים, לחברה,, אבל את האמת שום דבר אינו חוזר להיות הדבר, משהו נשבר בפנים, משהו חסר, מישהו שאהבת, חיכית לראות, חיכית לקום על קולו ועל מראהו, שיתפת אותו בכל....ופתאום אתה מחפש אותו בכל המקומות, אבל הוא אינו שם. וזה מה שנראה לי קורה עם אחותי, לנו פשוט יש את הילדים להתעסק איתם ולהעביר את היום, אבל היא כשהיא חוזרת לבית (שהוא בית ההורים, שעדיין לא שינתה בו כלום), היא חוזרת לאותה תחושת פספוס וכאב. מוות, זה האירוע הכי קשה שיכול לקרות במשפחה, והוא משנה את חיי כולם, כל אחד בדרך שלו, אבל אף אחד אינו חוזר להיות הוא. מצטערת אם הארכתי.!!!!!

אני באה מאותו מקום או מעמד של "האחות הקטנה", לכן חשבתי אחרי שקראתי את ההודעה המקורית ותשובתיך שיש צורך משישהו ישיב במקומה. אני פשוט איבדתי את ההורים שלי, וצורת "החיים החדשה" פשוט אינה מתאימה לי ואיני יכולה לחזור לדרך הישנה. וויתרתי על הרבה דברים בחיים בכדי לטפל באבי החולה אחרי מות אמי, ואז גם הוא הלך לעולמו. אז פשוט הגעתי לכמה מסקנות בחיים, - שאין צורך להשקיע בשום דבר, כי הכל הולך בסוף. - אם אין לך משפחה משלך, אין לך מה לחפש בחיים, כי אושר רק בא ממשפחה אוהבת ותומכת. אחים ואחיות ומשפחותיהם יכולים להיות משפחה אבל הם אינם "המשפחה". - חיים אחרי מותו של מישהו קרוב אינם חיים, אלא הם סתם ימים שעוברים, אפילו אם את מנהלת חיים משלך (עבודה או לימודים...) - תחושת הבדידות בבית שננטש על ידי כולם אף אחד אינו יכול להבין אותה או לחוש בה אלא רק מי שחי אותה !!! - הגעגועים, הרגשת האשם שאולי פיספת משהו בדרך, אולי לא עשית מספיק תמיד תלווה את מי שטיפל במישהו. ועוד המון רגשות שנראה לי רק יאריכו את התגובה. לכן כל מה שתעשו לאחות הקטנה לא יחזיר לה את מה שאיבדה!!!