מה אני עושה? מה אני עושה????

אני חייבת אבל חייבת! טיפול... הקטע הוא שממש קשה לי... אני לא מסוגלת לדבר במיוחד עם מישהו שפעם ראשונה שאני רואה אותו בכלל, ולמה שבכלל יהיה אכפת לו? אני מרגישה זה זה רק הכסף... זה פשוט מעצבן... אז אם שואלים אותי למה פנית לטיפול? אני לא יודעת מה לענות... שותקת... מצחקקת במבוכה... ומגמגמת כמה מילים... אז יוצא שאני לא מספרת כמעט כלום, במיוחד לא את הדברים הכי קשים ושהכי מפריעים לי, אז אי אפשר לטפל בצורה כזאת, ואין לאף אחד כמעט סבלנות לאנשים כאלה, ואין להם מושג איך ומה לעשות איתי... אז זאת ממש בעיה... וזה ממש כואב לי... אני נכנסת לטיפול אני מרגישה שהמטפלת ממש סובלת ממני... ושהיא מתה להפטר ממני.... ושאני משעמעמת אותה ומבזבזת את זמנה... ואני כואבת נורא מכל הניסיונות האלה... אני יוצאת עם הרגשה כל כך רעה... נכה... מוגבלת... זה נראה לי כל כך לא הוגן וכל כך מופרז שאני כל כך רוצה לדבר ויש לי כל כך הרבה דברים שמפריעים לי והמצב שלי חרא... אבל איך להסביר שאני פשוט לא מצליחה לדבר? ואני רוצה, אני רוצה, אני לא רואה ברירה אחרת, אבל זה פשוט ממוטט אותי... אני מרגישה גמורה... חסרת תקווה... כל כל שונאת את עצמי... זה פשוט אכזרי... זה לא פייר... אוף!!!!!!!!! מה אני אמרה לעשות? איך יבינו את המצב שלי כמו שהוא? נגיד עכשיו אני חושבת לפנות לטיפול דרך מרפאה של בריאות הנפש, אבל אני חוששת כי אמא שלי אמרה לי שהם בהתחלה עושים פגישה כזאת של אבחון או משהו כזה, כדי להבין עד כמה המצב חמור ולפי זה הם נותנים את אורך תקופת ההמתנה, אבל מה אני אגיד להם על הפעם הראשונה? מה הם יבינו? אם הם יחשבו שהמצב שלי לא כזה נורא אני אתחרפן ולא אעיז לבוא אליהם, ואני ארגיש ממש רע! וכזאת סתומה!! כי המצב שלי נוראי!! ואם הם יחשבו שאני סביר אז אני אתבאס וממש ארגיש שאף אחד לא מבין ת'מצב שלי בגלל שאני כזאת אילמת, נכה, מוגבלת... סתומה... אוף!! אני לא יודעת מה לעשות... למה? למה זה לא הולך לי!! ואיך ככה רוצים שתהיה לי תקווה? שאני אראה סיכוי? שאני ארצה לחיות? איך? איך? לללללאאאאאאאא רוווווווווצצצצצצצצצההה!!

ערב טוב, לא לגמרי הבנתי אם כבר התנסית בפועל בטיפול, או שאת רק משתעשעת במחשבות על "איך זה יהיה". מכל מקום, הקושי להיפתח בפני אדם זר מובן לגמרי. כאשר אני פוגשת מטופל בפעם הראשונה, אני מדגישה בפניו עד כמה זה הגיוני שאינו נותן בי אמון עדיין. כדי שייווצר אמון, קודם עלי להרוויח אותו בכבוד. ה"ניבויים" שלך, לפיהם את יודעת מראש מה יגידו לך ומה תשיבי, מה יחשבו עליך וכיצד ינהגו בך, משקפים את החרדה הטבעית לפני הפנייה לטיפול. ככל הנראה תמשיכי לגלגל במחשבותייך את אותם תסריטים (למה, באמת, כולם שליליים? נסי לגלגל גם כמה הצלחות, לפחות למען ההגינות!) עד אשר תגיעי לשם. לפסיכולוג אכן משלמים כסף, לפעמים אפילו כסף רב. משלמים לו, בין השאר, על כך שכבר ראה בעברו הרבה מקרים כמוך והצליח לעזור להם. אז למה שדווקא איתך זה לא יילך? אני מאחלת לך שיימצאו בך הכוחות ללכת עם ההחלטה שלך עד הסוף, ובהצלחה ליאת