לא מבינים אותי

אומנם הבטחתי לעצמי ולמשתתפי הפורום שלא אשאל שאלות או אתייעץ,כדי לא 'להתמכר שוב' לפורום,אך כעת יש נושא שמטריד אותי מאוד,והוא קשור לאחי הגדול; מצד-אחד מפריע לי ה'ירידות' הבלתי-פוסקות שלו עליי,ואני בד"כ מתעצבנת ועונה לו,ואז פורץ ריב בינינו (שלפעמים מעורבים בו גם ההורים),אך לפעמים גם אני מתחילה את הריב - בצדק - בכך שאני גם 'יורדת' עליו על דברים מעצבנים שעשה וכו'. כמו-כן מרגיז אותי גם שאחי לוקח כל הזמן את המכונית המשפחתית והוריי לא מתנגדים לכך(כיוון שכרגע שניהם לא נוהגים,אך אבי יכול לנהוג אם צריך),ואם אני צריכה את המכונית אני צריכה לבקש מספר ימים מראש,וגם זה לא מבטיח שאקבל אותה,ואחי בלי לשאול ו/או לבקש לוקח אותה לימים שלמים ואפילו למספר ימים בלי לשאול אם מישהו אחר צריך אותה,והם לא מתנגדים לכך.אומנם אני 'טיפוס ביתי' ואיני יוצאת כל הזמן,אך יש פעמים שאני חייבת את המכונית לסידורים שונים ואפילו לביקור אצל חברה שגרה רחוק וכו',ולא תמיד נוח להודיע מספר ימים מראש אם צריכים משהו,וחוץ מזה כשהוא לוקח לעיתים את המכונית ליומיים שלושה יש לנו רק את מס' הפלפון שלו כדי להשיג אותו,ואם הוא סוגר אותו אז בכלל איננו יכולים להשיגו (כי הוא תמיד 'שומר בקנאות' על פרטיותו ואיננו יודעים על חייו כמעט שום דבר). הבעיה היא שכל פעם שאני מנסה להסביר לו ולהגיד לו שגם אני צריכה את המכונית, ושהמצב לא יכול להימשך כך,כי זו מכונית של כל המשפחה ולא פרטית שלו,הוא מיד 'מתנפל עליי' בצעקות,וקורא לי כינויי גנאי כמו:'טיפשה' וכו' ומנסה ע"י כך לסתום לי את הפה; והבעיה העיקרית היא שהוריי משום מה,מאפשרים לו להמשיך במצב זה ולא דורשים שיסע באוטובוסים או שיקנה לעצמו מכונית-אם הוא חייב,ורוב הזמן הם לוקחים את הצד שלו,והוא יוצא מרוצה מהמצב,ואותי זה מתסכל נורא,כי אף-אחד לא מבין אותי,אחי לא צריך להתאמץ למצוא עבודה ולרכוש בכוחות עצמו מכונית-שישלם עליה ביטוח וכו',ובכל-זאת יש לו מכונית פרטית משלו,ואני לעומת זאת מרגישה מוגבלת-לא ניידת בלי המכונית,ואם אני צריכה להגיע למקום רחוק(שחייבים מכונית) אני צריכה בד"כ לדחות זאת ואפילו לא לחשוב על כך,כנ"ל לגבי מציאת מקום עבודה רחוק. וזה בלי לחשוב על גורם נוסף שמפריע לי מאוד,והוא שהוא לכלכן ואצלו המכונית הקודמת שהיתה לו בעבר נראתה כמו 'מיזבלה',ולצערי הוא הפך גם את מכוניתנו לכזאת וגם ל'מחסן' של דברים שאינו יודע אם לזרוק או לשמור,וגם זה ממש נמאס עליי. מה עושים במצב מתסכל כזה?כי פשוט נמאס לי!!!!!! מכל העיניין הזה. בתודה מראש, משתנה

משתנה יקרה, למרות שקראת להודעתך 'לא מבינים אותי', כשקוראים אותה אפשר לחוש הזדהות רבה עם התסכול שאת חשה. הבית אמור להיות "המקום הבטוח" שלנו, ומערכת היחסים הנוכחית עם אחיך אינה מאפשרת זאת. אני מרגישה שכדאי לעזור לך להתמקד בדברים שקשורים אלייך, ולא לאחיך. אני כותבת זאת משום שמאוד קשה לשנות אנשים אחרים (ולעיתים קרובות אנחנו משיגים בכך את ההיפך), אך לעומת זאת אנחנו יכולים להחליט לשנות דברים מסוימים בהתנהגות שלנו. אחת המחשבות שהייתה לי, היא שבמקום לעסוק בכך שהוא לא עוזב את הבית ונהנה מהמכונית המשפחתית על חשבונך, תוכלי לצעוד צעדים משמעותיים לקראת עזיבת הבית בעצמך. הלא אם תגורי בדירה משלך, ותנהגי במכונית משלך, לא יהיה כל-כך אכפת לך שהוא ממשיך ליהנות על חשבון ההורים... אני יודעת שמה שאני כותבת הוא בבחינת 'קל להגיד וקשה לעשות', אבל אני מציעה להתחיל לחשוב על הדברים מנקודת מבט של אחריות אישית על הנפרדות שלך. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ותמיד שמחה לראותך כאן, אורנה

תודה, פחדתי שמה שכתבתי 'ישמע טיפשי' ו'ילדותי' ושיהפוך אותי עוד יותר ללא מובנת,ואני שמחה שבתשובתך הבהרת לי שזה לא כך. כזכור לך יש לי בעיה של O.C.D -שאיני מתרצת דברים בעזרתה,אך-מגבילה אותי מאוד מלמצוא עבודה,להתפתח,להיות עצמאית,ועד שלא אפתור אותה,לא נראה לי שאוכל להיות עצמאית-לפחות לא כמו שאני רוצה-לא לחיות עם ההורים,לקנות רכב וכו' והכי חשוב למצוא עבודה,ואני מקווה שכשאטפל בבעיה זו(בעתיד הקרוב)תחומים שונים בחיי ישתנו לטובה,האם את חושבת שזה אפשרי-שאפתור את בעית הO.C.D וש'אשקם' את חיי? או שאני סתם מפתחת ציפיות? בתודה מראש על תשובתך, משתנה