לאורנה

אורנה יקרה, מה שלומך?? הפעם בקשר לאמא שלי... היא מדאיגה אותי (כמובן, לא מהיום): הפגיעות שלה הולכת ומחריפה ואין לה אמצעים (פנימיים) להתמודד אתה. דומה שכל התמודדות, ולו הקלה ביותר, נחווית אצלה כ'סוף העולם' ומייצרת מפולת טוטאלית בכל המערכים. המתח- ואחריו התשישות - ניכרים באופן ההתבוננות שלה שמשתנה מן הקצה אל הקצה, ביציבה המתקשחת של גופה ובקולה (זה הגיוני? - דרך הטלפון שומעים את רמת המתח/רפיון בשרירי הלסת). [ יש לי במרפסת עציץ שאני מאד אוהבת- בוגונוויליה ננסית (לא הרגילה): יש לו פרחים (בעונה) עדינים עדינים - משיים כאלה- וענפים שחוזקם הרב טמון בגמישותם; הם שורדים היטב גם ברוחות הסוערות ביותר של החורף - לא נשברים! אז יש שילוב כזה- פגיע-עדין-רגיש-חזק? ] אמא שלי חלשה... נשברת, נופלת, ומשתקמת לאט. למעשה, כולה שברים וחבלות שיושבים על אותו פצע שמעולם לא נתנה לו שהות וחופש להגליד. בין חבלה לחבלה היא מגייסת את השכחה כדי להמשיך לחיות, אבל זו שכחה מזוייפת כי ברגע שהיא מקבלת עוד מכה כל התכנים הנשכחים (כביכול) קמים מרבצם ומשחירים את עולמה. דיבורים של שנים על טיפול אינם עולים יפה: היא מביעה רצון לכך בשעת משבר ומבטלת אותו כלאחר יד כשהכאב שוכך, וחוזר חלילה. הייתי רוצה כל כך שהיא תוכל לתת לעצמה ל-ש-ק-ו-ע בספה רכה של איזה מטפל ולהפיק מכך הקלה (ושינוי והתגמשות וכו'). גם בטיפולים שנושאים גוון יותר פיזי היא אינה מתמידה. אני לא יודעת מה לעשות (מלבד 'לדבר על זה'). הטרנד הזה של סערה-שט-סערה-שקט הופך להיות יותר ויותר תזזיתי. לא יודעת מה אני שואלת... תודה כתמיד, ורד [שיעדה הושג בשעה טובה]

כל אמא היתה רוצה בת כמוך. זו כבר נקודת חוזק לאמך. את כותבת נפלא. לבוגנוויליה - לא זו הננסית, שאיני מכירה - יש קוצים חדים ורעים שגורמים לגננים לשנוא אותה.

תודה לך, ????? הננסית שלי מלאה קוצים, אבל קהים למדי. אומרים שכשמבשלים באהבה אפשר לשאת את הסיר בידיים חשופות גם כשהוא לוהט... (ההקשר מובן?).

ורד אהובה, נעצבתי לקרוא, ופתאום כשהגעתי לסוף שמחתי כל-כך: "ורד שיעדה הושג בשעה טובה". מתחשק לי לכתוב לך: ידעתי שעוד ניפגש בכנסים... וכן - אני יודעת שעוד הדרך ארוכה ומתפתלת, ובכל זאת... חשבתי על אמא שלך, שאת מרגישה ש"יעדה טרם הושג בהצלחה". זה באמת לא עניין של גיל או של זמן, אלא של התכוונות. מאיר שלו כתב באחד הספרים שלו: "הזמן עושה את שלו, אבל הוא לא עושה את שלנו", וזה מאוד נכון בעיני. קשה לראות את ההורים שלנו חלשים, לחוות את עצמנו "גדולים" מהם - מוכנים להיעזר, מוכנים להשתנות. מתחשק לי לכתוב לך: אבל עדיין לך מותר, להיות נפרדת, להיות צומחת. ובמעבר חד לרמה הפרקטית, יש לי פתאום מחשבה: בשירות הפסיכולוגי של ת"א אנחנו פותחים עכשיו קבוצה לדיבור על עניינים של אמצע החיים (והיום - איזה כיף, "אמצע החיים" זה גיל 50-60). המנחות יהיו פסיכולוגית נפלאה בשם מירה, ואני. אולי אמא שלך תסכים לבוא לשיחה קצרה וכלל לא מחייבת - רק כדי לשמוע יותר? שלך, אורנה

אורנה יקרה, התמיכה שלך בדרכי, האמונה שלך, מחזקים אותי כל כך (מה גם שהם מוגשים עם קורטוב של הומור לריכוך). ובה בעת כל מנגנוני האזעקה שלי מתגייסים ומהדהדים בתוכי - "זהירות, זהירות" - כמו בשיר של אביתר בנאי. פאתטי להזהר ככה! [על כך, אולי בפרק הבא]. חיכיתי בתשובתי עד שאראה את אמי. דיברתי אתה - לאט לאט, מעט מעט. היא חייכה בשקט והקשיבה; אמרה כמה דברים; לא הביעה התנגדות לרעיון שהעלית, משמע - לשיחה הקצרה והלא מחייבת; בעיקר לא ל"לא מחייבת". נראה... בא לי להוסיף כאן המון שאלות והמון דברים עליה ועלינו ועל איך שאיתה צריך בעדינות ובפשטות ולא מאיים, אבל מכאן ואילך אני אמלא פי מים - אולי היא תעשה את שלה... (מאד אהבתי את מאיר שלו מפיך). לילה טוב, ורד