ילדים

אורנה יקרה, אני לא מצליחה להבין איך אנשים מביאים לעולם כזה. איך אפשר לשלוח ילדים לגן או לבית הספר כשיש כל כך הרבה סוטים וכל כך הרבה אנשים שיכולים לפגוע בהם. אחותי סיפרה לי שלילדה שלה בגן הגיע גננת חדש- כן, חדש -ממין זכר ונמלאתי כולי חלחלה. איך היא יכולה להפקיר את ילדתה יחידתה בידי גבר שהיא לא מכירה. שומעים כל כך הרבה על מקרים מזעזעים ועל גננות שמרביצות וזה רק מה שמפרסמים. אני מכירה מקרוב קבוצת ילדים שהמטפל שלהם בקיבוץ שם להם סרטים כחולים של הומאים והכריח אותם לעשות מה שהם רואים.. בקיבוץ השתיקו את הפרשה וזה לא יצא מעולם. זה נמצא בכל מקום. לפי נתונים סטיסטיים 25% מכלל האנשים שעובדים עם ילדים הם פדופלים (גם אם לא ייממשו לעולם את הפנטזיות שלהם). איך אפשר להפקיד את הילדים בידי אנשים אחרים כשכל אחד מהם יכול להיות האדם שיהרוס את שארית חייהם??? אני שונאת את העולם הזה....

פרח יקרה, מבין המילים שלך מבצבץ ועולה ייאוש מאוד גדול. יאוש מהטבע האנושי, מהאפשרות הסבירה כל-כך שדברים נוראים יתרחשו, מהסכנה האורבת לנו בכל מקום. אני קוראת את הדברים שלך לא רק כחשש לגורלם של ילדים רכים, אלא גם כשאלה כללית יותר: איך אני עצמי אוכל לסמוך על העולם האכזרי הזה? אני חושבת שזו שאלה קשה וחשובה. דברים רעים באמת קורים, אבל לשמחתנו הם לא קורים כל הזמן ולא קורים בכל מקום. בין אנשים שוררות גם אהבה וחיבה, רכות ועדינות (וזה יכול להתרחש גם בין גנן וילדי הגן שלו...). רובנו מנסים לחיות מתוך איזושהי בחירה: אפשר להיות חשדן כלפי העולם ולהימנע מכל מגע, אבל אז מפסידים גם את כל הטוב, ואפשר לנסות להיות במגע, לשמור על עצמנו בגבולות האפשר, ולקוות לטוב... אני חושבת שממקום כזה רובנו גם מביאים ילדים לעולם - אנחנו מרפדים להם קן חמים, ומקווים לטוב... באיחולים לטוב, אורנה

אורנה יקרה, הגבת ברגישות גדולה לדבריי בהתבוננות מאוד נכונה וקולעת. תודה לך.