שאלה

שלום ליאת האם יש דרך לדעת את הסיבה (הפסיכולוגית) להתקף חרדה? הרי התקפים קורים בלי הקשר/סיבה ברורה. איך בכל זאת אפשר לדעת את הסיבה? האם סמיכות לארועים מסויימים או סיטואציות מסויימות (ואני מתכוונת לסטואציות סטנדרטיות יחסית שלא נחשבות קשות או מעוררות חרדה) יכולים להיות קשורים? נניח שהייתי מטופלת שלך, אילו שאלות מכוונות היית שואלת אותי כדי להבין את הסיבה להתקף וכן להבין האם משהו שקרה כעשרים דקות לפני זה(משהו כמו שיחת טלפון) קשור באיזו שהיא דרך? דרך אגב, לפני כמה שנים תדירות ההתקפים היתה צפופה מאוד, בשנתיים האחרונות בערך, התדירות נמוכה מאוד (אחת לכמה חודשים בערך ). הפתיע אותי שלפני כשבועיים בערך היה התקף, והיום שוב, בעצמה חזקה יותר. לרגע זה נראה כאילו התדירות מצטמצמת יחסית לעבר. אני מרגישה מחוזקת ויחסית לעבר שולטת יותר, אבל בכל זאת מסתובבת לי המחשבה מתי זה יקרה שוב. תודה

שלום טל, כפי שציינת נכון, התקפי הפניקה מופיעים כמו משום מקום, לא תמיד עם קשר נראה לעין בין סיבה ומסובב. אצל כל פציינט יכול להיות טריגר ספציפי שיצית את החרדה. היכרתי אנשים שקיבלו התקף חרדה בגלל טריגר גופני כלשהו (סחרחורת, דופק מהיר, גל חום) ופרשנות קטסטרופלית שהם נתנו לו ("אני עומד להתעלף/למות/להקיא"). או אנשים שקיבלו התקף חרדה נוכח חשש נטישה. או אנשים שמקבלים התקף חרדה מול מצבים מובהקים של חוסר שליטה (טיסה, נסיעה בכביש מהיר, הימצאות באולם סגור מלא אנשים, הימצאות בשטח פתוח ושומם). בקיצור - לכל אחד יש את הטריגר שלו. המשותף לכולם הוא תחושת חוסר השליטה. (אני לא נכנסת כאן להסברים הדינמיים העמוקים על משמעותה הסימבולית והלא-מודעת של החרדה). כיום נוטים להאמין שבמקום להתעסק בשאלה 'מה גורם להתקף' ואיך (אם בכלל) ניתן למנוע אותו, מוטב לוותר על המשאלה להיות בשליטה כל הזמן, ולהסכים לחוות את ההתקף ללא ניסיונות הימנעות. הטיפול המוביל כיום הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, המתרגל את המטופל בהתמודדות עם יעילה עם הסימפטומים, בשילוב של טיפול תרופתי (בדר"כ נוגדי חרדה ממשפחת הSSRI). שמחתי לקרוא שתדירות ההתקפים פחתה. מסתבר שככל שנבהלים מהם פחות, הם מגיעים פחות. נסי לא ליפול למלכודת האימה שבין ההתקפים ("מתי זה יבוא שוב"), שכן הפחד המתמיד מההתקף הבא יכול להעיק הרבה יותר מן ההתקף עצמו. אז מה עם טיפול? :-)) ליאת