דיבורים

שלום רב, יש לי בעיה של אמירת הכלללל הפרצוף!! זה אומר שאם אני מוטרדת או כועסת אני מפגינה זאת לעיתים מבלי להתחשב מי מולי. הכוונה היא לא להוציא על אותו x שהכעיס את התסכול אלא להפגין "רעש" פנימי ברבים,מה שכנראה גורם לתחושה של אחרים לראות בי מתנשאת ביקורתית ואולי גם לא להתייחס לדבריי בכובד ראש. לדוג': אני מאוד מתוסכל בעבודה מגורמים שונם: התנהלות,שכר,יחס אישי וכו... מאחר ואני כ"כ מאמינה בצדקתי, אני מסוגלת להגיד את רחשי ליבי בקול וכך לגרום אולי לראיה חסרת רצינות כלפיי או שלא ממש מתרגשים ממני - מה שגורם לתסכול כפול. בפועל,אני ממש יודעת ומאמינה שכל דבריי אמיתיים והגיוניים אך אני חשה שעליי לבלום את התחושות ולשתוק ואני לא מסוגלת כי בפנים אני ממש נזעמת... לדעתך,איזו הסתכלות יש לאחר על מישהו שמתנהג בצורה כזו? האם זה עלול לפגוע בי בעתידי המקצועי? יש לי קונפליקט אדיר בין הרצון לשתוק ולהיות בתלם על מנת לזכות בהערכה,בתמיכה וכד'.. לבין הצורך העז להגיד הדברים בפנים,לקרוא בקול "תתעוררו...." ולנסות לשנות דברים. נראה לי שאיני מצליחה בפועל,אך עדיין לא ממש משנה את התנהגותי ואולי....אפילו הורסת את מעמדי. אין סיכוי שמישהו באמת יחוש שדברים אינם מתנהלים כמו שצריך ויקח זאת עד כדי כך לתשומת ליבו? האם אנשים כאלה אטומים לסביבה ואכפת להם רק מעצמם? אני מגלה שממש "רימו" אותי במקום העבודה וזה מקומם!!! ועוד להבין שעובד אחר קיבל את האפשרות שאני ציפיתי לה למרות שבעצם חשבתי שמספיק מעריכים אותי. ניסיתי להתמודד עם השתיקה מול הסביבה תקופה יחסית ארוכה עד שנפגעתי ואז התחלתי לשתף פעולה ברכילות,בסיפורי חולין עם אחרים וזה גורם לי להרגיש חראאא כי אני לא רוצה להיסחף למצב הזה שעלול לסבך אותי עוד יותר. איך מתמודדים עם תחושת אכזבה? כעס? ניצול? האם אני כזו שלילית באומרי את הדברים כמו שהם מבלי לייפות אותם כפי שניסיתי עד כה???

שלום יעל, במקום העבודה שלנו - ממש כמו בכביש - מוטב להיות חכם יותר מאשר צודק. אין לי ספק שאת רואה עוולות ואי צדק, אבל כדי שמישהו יתייחס לדברייך ואולי גם יחולל שינוי, יש צורך שהדברים יגיעו אליו, ייגעו בו באמת, ויגרמו לו לחשוב. יש המון אימרות ופתגמים המתייחסים לדילמה שלך, כמו למשל "קצת פחות זה קצת יותר" או "תפסת מרובה לא תפסת" או "יפה שתיקה לחכמים", ועוד. אם תקראי שוב את דברייך, תראי שאת מדברת רק על שתי אפשרויות קיצון: או לשתוק או לצעוק. כאנשים בוגרים, מצפים מאיתנו להיות מסוגלים לווסת את תגובותינו הרגשיות, ולבטא אותן בצורה תואמת ושקולה. מי ש"יורה" את הזעם שלו ללא בקרה, עלול להיתפס במקרה הטוב כאימפולסיבי, היסטרי, רגשני או ילדותי, ובמקרה הרע כמחוצף, אלים ותוקפני. אלה אינן תכונות שמעסיקים נוטים לחבב, ולכן הן יכולות לחבל בקידום או באהדה כלפייך. גם לבלוע את התסכול ולשתוק זה לא טוב. מי שכולא את זעמו ותסכולו לאורך זמן, מרגיש (ואף נראה) כמו חבית חומר נפץ מסוכנת, ומסתכן בפסיכופתולוגיה. אז מה עושים? קודם כל מכירים בכך שקיימת בעיה, ומנסים לעמוד על הדינמיקה האופיינית. מרגע שזיהית את הדפוס שלך, ופיתחת מודעות מכסימלית למצב, תוכלי לנסות ולהילחם בהרגלים הישנים, ולהתנסות בדפוסי תגובה חדשים. מניסיוני, זה די קשה (אם כי לא בלתי אפשרי) לעשות זאת בלי עזרה. ברוב המקרים דפוס כזה מופיע גם בהקשרים חברתיים ובינאישיים, ועלול לחבל גם בתחומים אלה. לכן, ההמלצה הטבעית שלי היא לפנות לפסיכולוג קליני, שיוכל לסייע בניטור ההתנהגות, בהבנת הגורמים העמוקים הנחים תחתיה, ובחיפוש דרכים חלופיות לביטויים רגשיים עוצמתיים. בהצלחה ליאת