ליאת

הי ליאת , מה שלומך? אני שואלת אם יש והרגשות יכולים להשאר יציבים, לא תנודתיים יותר מדי , לא בעוצמות..מי שרואה אותי חזותית לא יכול לראות את פיתולי הנפש והכאב, אני גם יכולה להדחיק כאילו כלום, ורק כשאני לבד הכל צף... אין בי כוח להיות אמא, זה לא ממלא את החלל בבטן ואת החסכים ואולי הכאב שרוצה לצאת (אני מעיזה להגיד את זה ולא בטוחה שזה זה..) בטיפול השבוע היה ממש ממש גרוע, נכנסתי ולא דיברתי, כרגיל הסתכלתי עליה, איך זה שאני כל כך אוהבת אותה כשאני רואה שהיא שונאת אותי, אני פשוט יודעת שהיא לא מסמפטת אותי .. וזה נראה לי לא רלוונטי לשבת שם ולהתחיל לספר לה על מה שאני עוברת, אוקיינוס מפריד בינינו, מה זה בכלל עניינה ונראה לי מצחיק בכלל לשתף אותה... בפרט שאני מרגישה כמה אני לא ממוקמת אצלה, שהיא הרבה פעמים חסרת רגישות/ מעליבה וזה מוזר כי זה לא אמור להיות ככה. המילים שלה פוצעות אותי בעיקר בגלל המקום הכל כך גדול שיש לה אצלי, ודוקא אז אני שותקת, מתרחקת, לא יכולה להיות איתה ולא יכולה להיות בלעדיה...אני בבעיה ע נ ק י ת... וכאילו כל הבלאגן הזה שאני נמצאת בו , כאילו אין לה חלק בו ואז אני לבד לבד והבדידות מתחדדת . .. ודוקא מולה אני עוד יותר שותקת..והנושאים שאני כן התחלתי לדבר עליהם, נושאים מגיעים וקשים, שממש בא לי להקיא , בא לי להקיא הכל, נמאס לי , נגמר לי להיות ילדה קטנה מולה, אני לא מצליחה להיות אישה מולה וזה עוד יותר מחליש אותי ונותן לה כוח, ועוד יותר מפיל את רוחי וכוחי שאיני שווה לה, אני מרגישה נחותה ונלעגת מהמצב אליו הגעתי...ואני צריכה לתפקד בחיים היומיומיים שלי, ואין לי כוח להיות אמא ואישה, אני רק רוצה שיטפלו בי, אני רוצה שיטפלו בי, הכל יוצא בשצף והעצב מתחדד על כל החסכים שלא התמלאו, ומה יקרה להם עכשיו, כי מולה אני ממש לא יכולה.. אז אני נשארת לבד תקועה עם כל זה, פשוט תקועה...

זה מוזר כי הולכים לשתף ובסוף שותקים והבדידות רק מתעצמת. זה מאוד קשה להיות לבד אז אם עוזר אני איתך. בא לי לומר לך תעזבי, אם אין בה רגישות לא להשאיר אותך לבד, אז את צריכה מישהי טובה יותר.

לא, היא מדהימה ומקסימה ומאד רגישה, אני פשוט לא מבינה מה קורה לי שמה ואיזה מסרים אני מקבלת ממנה

ניבה יקרה, פנית לליאת, אך מאחר וזה היום "שלי" אני רוצה לשתף אותך בתחושות שהתעוררו אצלי כשקראתי את הודעתך (ואת יודעת שאם תרצי לשמוע גם מליאת תוכלי לכתוב שוב ביום שני). קראתי מה שכתבת בהתרגשות גדולה. אני חושבת שהצלחת לנסח משהו שמטופלים ומטפלים מרגישים לא מעט פעמים, אבל הוא חמקמק וקשה לניסוח. משהו במורכבות של הקשר, בהיותו מיטיב-מכאיב בו זמנית, בבדידות שאפשר להרגיש דווקא בתוך היחד, בקושי לייצב את הדברים כך שלא יצטרכו לעמוד לבחינה בכל פעם מחדש. אני יודעת שהכאב יכול להיות עצום, ולפעמים מתחשק לברוח הרחק, ובו בזמן אני מאחלת לך את האפשרות לדבר איתה את כל זה - פעם ועוד פעם, במין מחזור איטי של גדילה. בטיפול יש הזדמנות לתת לכל זה מילים, לשים מילים במקום של ההתנהגויות והבריחות וההקאות... אני שולחת לך כוח, אורנה