איפה הגבול?

כמה זמן צריך לתת למטפל צ'אנס בכדי שאפשר לדעת שהוא לא מתאים לי? שנה שנתיים, שלוש או יותר? נכון שאפשר להגיד שאם לא היה מתאים לי הייתי כבר עוזב מזמן אבל אולי יש סיבות אחרות לאי עזיבה כמו דכאון יאוש, חוסר בטחון או חוסר אונים.. אם אני עסוק רוב הזמן, למרות שעברה כבר תקופה ארוכה ביותר, בלנסות לנחש את כוונת המטפל זה לא סימן מובהק לבעיה? יש לי פחד שאני בעצם מעכב את ההתקדמות שלי כל עוד אני נשאר אצלו, מצד שני כאילו לא מצליח להיות מספיק בטוח לקבל החלטה. תודה

יכול להיות שזה לא משנה בכלל מי המטפל? ואם זה באמת ככה אז למה זה לא מוצהר בגלוי ובגדול, מה שהיה יכול לחסוך הרבה עוגמת נפש, אולי גם זמן וכסף למטופלים?

נקרע לגזרים יקר, כמה נקודות למחשבה: אני אכן תוהה כמה זמן אתה עוסק בשאלה - האם המטפל שלך מתאים לך? שנה, שנתיים? בתוך הזמן הזה קרו ודאי תהליכים נוספים. נוצר משהו בתוך הקשר הטיפולי (אני מקווה לפחות). מה מונע ממך לעזוב כיום? האם אותן סיבות שמנעו ממך לעזוב לפני שנה? מה אתה מפיק כיום מהטיפול? היכן הטיפול דומה לך לתקיעויות אחרות בחייך?. לטעמי יעזור לך להרחיב את השאלות אותן אתה שואל ביחס לטיפול למקומות נוספים בחייך. בברכה, גדעון